הליקון 142 - המולת המלחמה העירה אותי

אולי צריך היה לשתוק. אולי אסור היה לכתוב שירה בעת הזאת, כמו ששלונסקי טען ב־1939, "כשם שאסור לנגן בביתו של אבֵל, כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה". ואמנם שתקנו רק לפעמים מאז שבעה באוקטובר, חיפשנו שירים ישנים כדי לקרוא בהם בכוח משמעויות חדשות, חיפשנו את הדברים שבשירה, את הדברים שבשגרה.בגיליון הזה ביקשנו להתעכב על תחושת ההלם. זהו גיליון הלא ייאמן. יש בו אלף קינות ואלף דמעות ואלף לסתות שמוטות, אבל גם שאלות קשות מנוסחות בבהירות וקולות בוטחים.נורית זרחי מנסחת תפילה קטנה: "עַל הַחַיִּים לְהַצִּיעַ / לָנוּ חֹמֶר לְשַׂחֵק בּוֹ / מִלְּבַד פַּחַד", ומזהירה את החיים: "אַתֶּם מְבִינִים אֶת פֵּשֶׁר / הַמִּלָּה דַּי?". יערה שחורי כותבת שירי שבעה שאין לקום ממנה, ומכוונת דווקא להשתהות, לשימת לב למדמם, לקרוּע: "לֹא לְהוֹלִיךְ אֶת הַכְּאֵב מִמֶּנִּי וָהָלְאָה / לֹא לְכַבּוֹת כְּמוֹ אוֹר בְּדִירָה רֵיקָה". חיה לוי שואלת "מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת?" וחושבת על "הַמָּוֶת הַמּוּזָר בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁאֵין לוֹ צַד / הַמָּוֶת הַטִּפֵּשׁ שֶׁבִּגְלָלוֹ כֻּלָּם מַעֲמִידִים פָּנִים".יפעת הראבן ממשיכה את שירהּ של חדוה הרכבי, שצוטט ללא הרף מאז השבת הנוראה, "זה רק נדמה שזה קורה", ומייצרת שביל מילוט שהוא גם שביל מלכודת, שבו אפשר וגם אי אפשר: "זֶה הָיָה לֹא / זֶה קָרָה לֹא / זֶה יִתָּכֵן לֹא / זֶה כּוֹאֵב לֹא".זיוה שמיר תרגמה את שירה המצמרר של אמילי דיקנסון "ישנם שמיים אחרים", טעון באירוניה כפי שמעולם לא קראנו אותו. משה רון התבונן בתל אביב המאוימת בסתיו אחר, ואברהם עוז על סונט אחד רדוף, הדוף, ותרגומיו לשירי המלחמה של ו.ה. אודן שוברי לב.