מאזניים - אבודים בחלל

במאי שלפני השבעה באוקטובר הראשון, מצאתי את עצמי עומדת בצפיפות של קהל רב, בהופעת השנה של אמני הראפ רביד וטונה. שמי הקיץ היו סמיכים, נטולי כוכבים, והלחות אפפה את האוויר כשמיכה. למשך שעתיים רצופות אנשים סביבי רקדו ושרו. רביד קפץ על הבמה. טונה הזיל דמעה. לאורך הערב הקהל צרח את המילים בידע עמוק, רוטט מכל הברה וחרוז, קשור בכל ביט, מרגיש חלק ממשהו גדול. בדרך הביתה אני זוכרת שחשבתי שככה בדיוק אני "מתנהגת" מול קריאת ספר טוב. קשורה למילים בידע עמוק, מרגישה חלק ממשהו גדול. מאז, בכל פעם שאני מקפלת כביסה, אני מביטה בטי-שרט השחורה שרכשתי בהופעה ההיא, ועליה לוגו מודפס של שני להטוטני המילים. והחולצה, כמו מחיים אחרים, מביטה בי בחזרה, מתגאה בשש התאריכים המתנוססים על גבה, ועליהם איקס מצויר שמוחק אותם מרוב סולד-אאוט, בזה אחר זה. מאז השבעה באוקטובר כל התאריכים שהתרחשו לפניו כמו מחוקים אצלי באיקס, אחד אחד. חיים מוזרים, רגועים באופן יחסי, כמעט לא רלוונטיים, שבהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח כרעש רקע, בתי קברות היו רחוקים יותר, ושירים קופצניים וחרוזים בעברית כבשו את המצעד."לבדי, מבולבלמול עתיד מעורפלמי יגיד, אם בכללכולנו אבודים בחלל"כותב טונה בשירו "אבודים בחלל", שהפך השראה לכותר גיליון מאזניִם החדש שיצא לכבוד הקיץ המתקרב. ובטוויסט רלוונטי מן המוזיקה לספרות, כותבי העברית הנהדרים האסופים בגיליון זה כמו מלקטים אסטרואידים של תובנות, השראה, שמחה ועצב, כגושי סלע ספורדיים המרחפים סביבם בחלל.יש לציין: לערוך מגזין ספרות עברית עכשווי במצב יגוני, מסוכן, מטריד וחסר שליטה זה כמו לעמוד בתחנת רכבת של זמן. אם בתחילת המלחמה מרבית מן הכותבים העבריים חשו בשיתוק, לעומת קומץ שהתעקש לתעד להמשיך ולכתוב על מנת שהספרות תציל את חייו, בהמשכה האינות הפכה לאדרנלין יצירתי וכעת (אולי) התפנה מקום לעיבוד האירועים האינטנסיביים והמפחידים, לצער, לכאב ולחזרתה של יכולת ההמצאה. הכותבים המכונסים בגיליון זה, ביניהם עמיחי שלו, לריסה מילר, ספיר פז, נטעלי גבירץ, צור גואטה, מיטל נסים, ריקי כהן, נועם נוי, דורית שילה, סתיו אתלן ויעל גלוברמן, נעים ונדים בכתיבתם בין אובדנים אישיים ללאומיים, בין סיפורי מלחמה לסיפורי בדיון, ומנסים לזקק את קולם ביצירתיות כובשת, מול עתיד מעורפל.המעשה הזה, ניסיון להגיע מן הריחוף הקיומי הבלתי נסבל לקרקע טקסטואלית, מודפס שחור על גבי לבן בגיליון שלפניכם. כולי תקווה שעד לכריכת הגיליון הבא החטופים יחזרו הביתה והחיים יחזרו להיות שפויים יותר. בינתים הספרות העברית העכשווית מחכה לקריאתכם.שלכם, שרי שביט.