הליקון 133 - איך קרה שקרה

נוקטורנו | לואיז גליק  (מאנגלית: הילה אהרון בריק)אִמָּא מֵתָה בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר,אִמָּא שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תָּמוּת.הַחֹרֶף הָיָה בָּאֲוִיר,מֶרְחַק חֳדָשִׁים רַבִּיםוְאַף עַל פִּי כֵן בָּאֲוִירפְּרִיחַת יָקִינְתּוֹן וְתַפּוּחַלִבְלְבָה בַּגָּן מֵאָחוֹריָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ -מָרִיָּה שָׁרָה שִׁירִים מִצֶּ'כוֹסְלוֹבַקְיָהכַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי -שִׁירִים מֵהַסּוּג הַזֶּה.כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי,בְּלִי אִמָּא, בְּלִי אַבָּא -נִדְמֶה שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלִּי רֵיק כָּל כָּךְ בִּלְעֲדֵיהֶםנִיחוֹחוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ מֵהָאָרֶץ:הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹרשְׁטוּפִים אַךְ לֹא מְסֻדָּרִים.מִתַּחַת לְיָרֵחַ מָלֵאמָרִיָּה קִפְּלָה אֶת הַכְּבִיסָה:הַסְּדִינִים הָיוּלְמַלְבְּנִים לְבָנִים יְבֵשִׁים שֶׁל אוֹר יָרֵחַ.כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי, אֲבָל בְּמוּזִיקָהשְׁמָמָה הִיא שִׂמְחָה.הָיָה זֶה הָעֲשָׂרָה בְּמַאיכְּמוֹ הָיָה זֶה הַתִּשְׁעָה, הַשְּׁמוֹנָה.אִמָּא יָשְׁנָה בְּמִטָּתָהּ,זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּשׁוּטוֹת הָיוּ, רֹאשָׁהּנָח מְאֻזָּן בֵּינֵיהֶן.הגיליון הזה נפתח בשתי שאלות שניסח אורין מוריס: "למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו". אפשר שמוריס עונה עליהן בשורות שכתב לפניהן, ואפשר שהן מונחות לנגדנו תמיד. אני מניחה לשאלות הללו, בלא סימן שאלה, להתמקם בין העמודים הבאים כמו כתם בל יימחה, כמו סימן על קיר. הרמתם פעם את ראשכם וראיתם סימן על קיר שלא שמתם לב אליו לפני כן? תהיתם מה הוא היה? וירג'יניה וולף הבחינה בו על קיר ביתה, תוך כדי עישון סיגריה. בתחילה חשבה שמדובר בחור של מסמר ישן. אחר כך קבעה: "ברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר". אפשר לחשוב כך על ספרות כאן ועכשיו, כשם שמתבוננים בסימן על קיר כדי להפסיק מחשבות אחרות. וולף התבוננה בו מרחוק וחשבה על מה שאבד בימי חייה. במחצית השנייה של שנת 2020, בפנים מכוסות ובריחוק כפוי, אנחנו יודעים למנות כמה וכמה אבדות כאלה. "אוי לי, המסתורין של החיים!" כתבה וולף. "חוסר־הדיוק של המחשבה! בורותה של האנושות! על מנת להראות כמה מעטה השליטה שיש לנו בנכסינו - איזה עניין מקרי הם החיים הללו אחרי כל הציוויליזציה שלנו". נדמה שספרות מתנגדת למקריות זו וכולה מלאכת מחשבת של רטוריקה ושל סימון יעדים והשגתם, אבל בעצם סימני השאלה, המסתורין, במרכז עניינה.נוית בראלדימוי הכריכה: Panthera Tigris Nisnas, רונה שחר