הליקון 137 - איך עושים דברים עם המתים

ד' באייר וכ"ז בניסן, שני מועדים שחידשו את לוח השנה הלאומי. אהרן דוד גורדון חשב כבר בשנת 1918 על הקושי הטמון בחידוש הזה: "ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה וחשבון – האין זה ממש כמו 'לעשות' שירה על פי הזמנה?". אבא קובנר העיד: "עיצובה של מסורת חג אינו נעשה ביום ואינו אפוס של אמן יחיד, אלא מקפל בתוכו מהלך עצום של חיי עם, מהלך שמצטמצם בסופו רק עד כדי סמל". למעלה משבעים שנה אחרי שנוסדו ימי הזיכרון, הזמנו כותבות וכותבים ליצור על אודותיהם. הגיליון מעיד על תרבות הזיכרון הישראלית כיום, בין מחויבות לבין הבלתי אפשרי. "הקשר בין השואה והתקומה, והתכיפות שבה רדפו זו את זו, מעיק בצורה חריפה ביותר", כך כתבה המשוררת דליה רביקוביץ בשנת 1963. רביקוביץ העידה על הקושי "לכרוך בכריכה אחת את נושא השואה והתקומה בספרותנו, או גם בחיינו" ודיווחה על הרצון להפריד בין שני הנושאים, כי זה למעלה מכוחם של רובנו לחוש את שניהם בבת אחת. יחד עם זאת, גם כותבים שאינם עוסקים במישרין בנושאים אלה, הבהירה רביקוביץ, אין להם מנוס מהם. "דווקא על ידי עצם בריחתם מהנושאים הללו הם מורדפים על ידם יותר". בגיליון זה ביקשנו לסמן את תוואי הרדיפה. נורית זרחי ניסחה מטאפורה של אוזלת יד על אודות כלוב הזיכרון הרופף, שמבעדו נמלטת חוויה כמו עוף פרא. יערה שחורי הסיטה את המבט אל חצי העץ אשר טומן בתוכו את הצורך להשתמש בו, תמיד מוכן להיכרת, להיות מעץ לתורן, להיעשות ארון. סבתו של יובל פלוטקין קמה לתחייה באמצעות מילים ששתלה בו כשעדיין הייתה בחיים. שרה כּוֹי כתבה על האחד שדרש בשלומה כשהיה פיגוע בחדרה. אלמוג בֶּהַר גילה סודות על מה שהחביאו אבותיו ואִמותיו במרתפים. הנה עבר רגע, ונתלש מספר הזיכרונות שלנו דף, מושלך אל באר, או מועף אל השמיים, ונעלם.