הליקון 140 - כל הדברים היפים בעולם חצופים

הפילוסוף הגרמני לייבּניץ חשב שחייבת להיות סיבה לכל דבר, ושהעולם שלנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים."אם זהו הטוב שבכל העולמות האפשריים, איך לעזאזל נראים העולמות האחרים?", שאל גיבורו הצעיר של וולטר ב'קַנְדיד', אחרי שנתקל באכזריותם של בני אדם. אבל לייבניץ היה בטוח שאלוהים לא היה בורא עולם רע יותר מכפי שהיה הכרחי. תפיסתו הובילה ללידתו של המונח "אופטימיות", כדי להבהיר שהעולם הזה הוא הכי טוב שיכול היה להיברא.דווקא בשנה שבה מתנגשים ללא הרף מושגי הטוב והרע, ביקשנו מכותבות וכותבים להתבונן בעולם הזה, עכשיו, מבעד להלך נפש כזה – גישה או אמונה שמתרכזת בטוב. רצינו גיליון אופטימי. למצוא בעולם את הדברים שאפשר לשמוח בהם, שניתן לאהוב אותם, שהם ראויים לאהבה. לפעמים משוררת אינה יכולה אלא לבחור את הטוב ביותר בשעה שהיא מחליטה איזה עולם לכתוב.נורית זרחי כתבה על רוחות רפאים של בני ובנות משפחה, שרוקדות לפניה ומוכיחות לה את פשר המילה נצח. שולמית אפפל כותבת על צחוק משותף, על השם שנבחר בשבילה בטרם נולדה. מאיה בז’רנו נזכרת בנשיקה על אדמה לצד עץ שִקמה ומתארת את הרגש העצבני והנסער של הים. דרור בורשטיין יצר מארג לשוני מרחבי ייחודי, שתנועתו היא תנועה של ים, מן החול אל המים, דואה ונהדפת. שרון אס כתבה על מתנות שאינך יודעת שקיבלת, ומתגלות ברגע מצוקה. וחביבה פדיה חיברה את ההמנון העצוב של ישראל בזמן הזה, ארצנו שלא לרצוננו, הארץ המרה שכותבים בה בדם. זוהי פתיחתו:בארצנו שלא לרצוננוחביבה פדיהאַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּזוֹרְמִים בָּהּ מֵי בִּיּוּבוְאֵין בָּהּ מֵי שְׁתִיָּהאַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּהִיא אֶרֶץ מָרָהוְכוֹתְבִים בָּהּ בִּדְיוֹ אָדָםוְכוֹתְבִים בָּהּ בְּדָםאַרְצֵנוּ שֶׁלֹּא לִרְצוֹנֵנוּהִיא אֶרֶץ קְדוֹשָׁהאַרְצֵנוּ דּוֹבְרִים בָּהּ שָׂפָה אַחַתוְאִלְּמִים בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת