הליקון 145 - היה לי ואבד

זהו גיליון על אודות מה שאיבדנו בעולם ומה שאיבדנו בתוכנו, על איבוד עניין ועל איבוד היתרון, על אובדן חושים ועל איבוד הזיכרון, על חיפוש אבדות והשבתן, על הליכה לאיבוד ועל אודות מה שאנחנו הולכים ומאבדים ככל שהזמן עובר, על קרעים ואיחוי הקרעים, על הרצון להציל את מה שנשאר, על הגעגוע ועל ההזדקקות. "אובדנים הם חלק מהגורל האנושי", כתבה הפסיכואנליטיקאית מירב רוט. "ההבדל בין אדם לאדם מסתמן באופן שבו הוא מתייצב נוכח גורלו. סירוב לאובדן כמוהו כסירוב לאמת, ויחד איתה לאפשרויות החדשות שמשחרות לפתחו של האדם". בין דפי הגיליון מחזור שירֵי שֶבי מאת מאיה בז'רנו, שמבקשת להחזיק ברגע האימה; קריאתו של ד"ר אוּרי אֶליס לסיפור הגר וישמעאל כחוויית יסוד של אובדן; מרב קינן מספרת על מה שאובד כחול בין האצבעות, ומאיה ויינברג – על חיילים שאובדים על עקבותיהם. "הַדָּבָר שֶׁאָבַד אָבַד וְלֹא נִמְצָאֶנּוּ", כתב יאיר הורביץ בספר שיריו "ציפור כלואה", ודרור בורשטיין פירש: "הדבר שאבד אבד לא רק במציאות, אלא גם בדיבור – זהו דבר אבוד שאף לא ניתן לכנותו בשם. משהו אבד, אך משהו אחר מתגלה". "כשאני חוֹוָה אובדן", אמרה דליה רביקוביץ, "כמו סיומה של אהבה או אובדן הילד, אני פחות מעָלֶה נידף". בגיליון מוצגת שירת העלה הנידף הזה. אִם אֵין בְּכֹחַ הַמִּלִּים לְהַחֲיוֹת, מַה טַּעַם? שָׁנִים אֲנִי מְחַלֶּצֶת אוֹתָן מִבֹּהוּ כְּאַרְנָבוֹת מִכּוֹבַע.אֲבָל מַהִי אֱמוּנָה אִם לֹאמִכְסֶה עַל פְּנֵי תְּהוֹם? לַשָּׁוְא אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּעֲלִיַּת הַגַּג לְהָשִׁיב נִשְׁמַת יֶלֶד אֶל קִרְבּוֹ.קַיִץ, חֹרֶף, סְתָו, עַל חֹדהַתַּעַר מַה מִּתְבָּרֵר? עוֹרהָאוֹתִיּוֹת דָּבַק לְגוּפָן, בְּעוֹדנִשְׁמַת הַחַיִּים חוֹמֶקֶת