מרחב זמן שאבד

הוא ספר נדיר ברגישותו הנוגע במרקמים העמוקים ביותר של החוויה האנושית. חוויה בעולם הממשי, ברגע שמתקיימת היא אובדת, עצם ההתרחשות שלה הוא גם הסוף שלה. היא מכילה את היש והאין, את ההתחלה והסוף ביחד. זמן מדומה לקו דמיוני שיש בו התחלה אמצע וסוף, עבר הווה ועתיד. החיים מתרחשים בהווה בעולם הממשי, כאשר ההתרחשות נוצרת מתקיימת וחולפת תוך כדי תנועתה, אך מקבלת קיום נוסף וחוזר בתודעה דרך הזיכרון, המעלה אותה מהנשייה ומהאבדון.הרעיון האמור בא לביטוי בשיר הפותח את הספר: . השורה הראשונה בשיר מתארת פס (קו) דמיוני שיוצרת ציפור במעופה . הנפש המשולה לציפור, נעה על פס הזמן שהוא פס החיים, מרחב השמים הכחול הוא העולם, בו מתרחשת התנועה - תנועת החיים, עצם ההתרחשות מסמנת גם את סופה "שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר", כי אינה חורטת דבר, כלומר היש (התנועה) והאין (אי החריטה) מתקיימים בעת ובעונה אחת. חווית החיים הנוכחת נעלמת ואובדת תוך כדי קיומה, התרחשותה. התנועה היא המחוללת והיא גם המכלה, והיא החיים עצמם במעגלי הבריאה וההרס. כל חוויה חולפת נכנסת לקטגוריה של "מרחב זמן שאבד", אפשר לדמות זאת לִבְרֵכַת  הַכָּרָה ענקית מתוכה עולים וצפים רסיסי זיכרונות.כל שיר הוא יחידה אוטונומית, עולם שלם העומד בפני עצמו, אך גם מצטרף ומהווה חלק ממכלול כל השירים בספר. כל שיר מתאר תנועה בתודעה, כאשר חווית ההווה משמשת כמצע לתוכו נוצקים מרחבי הזמן שאבד, שהם הזיכרונות שצפים.לדוגמא בשיר (בית ד' עמ' 80) השירים בנויים מרסיסים רסיסים של פיסות חיים, רשמים וזיכרונות, ומבטאים את הקו הדק בין העולם הפיזי המוחשי לעולם הנפשי והרוחני, הקו הדק בין החיים למוות, הקו הדק בין ערות לחלום, הקו הדק בין ילדות לבגרות. במושג "קו דק" הכוונה שקיימת חציצה, אך החציצה היא גם סוג של המשך הכרחי, כי אלו שני חלקים של מהות אחת כמו סמל היין-יאנג. במסע החיים כל מציאות מתפרקת מצורתה, ובסוף החיים גם לבוש הגוף מתפרק מצורתו ונעלם כמו לא היה מעולם.הספר  הוא ספר יפיפה ומעוצב, 140 עמודים של יצירה פואטית רחבת יריעה. השירים בספר מתרחבים ומתעצמים וכתובים בסגנון ריתמוס הרחבוּת. בספר משולבים ציור של הצייר משה גרשוני, ושני ציורים של המשוררת, ציור הכריכה הוא של הצגה וניתוח השיר: הִתְעוֹרַרְתִּי אֶל בֹּקֶרכְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת בַּעֲרִיסָתָהּשֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר,וְהַצִּפֳּרִים מַקִּישׁוֹת לְחַלּוֹנָהּשָׁרוֹת לָהּ שִׁירֵי יְקִיצָהוְלֹא הָיָה בַּמֶּרְחָב דָּבָר.לֹא אִמָּא.לֹא אַבָּא.קריאה בשיר מגלה רבדים שונים של משמעויות. בקריאה הראשונה אנו מתחברים לרובד הראשון והגלוי של השיר המבטא את הפרידה מהאם ומהאב. פרידה שיכולה להתרחש בשל מות ההורים, או כל אירוע אחר. בקריאה היותר מעמיקה מתגלה רובד נוסף, כשהמשוררת מתעוררת לתוך מרחב שאין בו לא אמא ולא אבא. המרחב יכול להתפרש כמרחב פנימי תודעתי ולא בהכרח יקיצת בוקר שגרתית. יקיצה פירושה גם שינוי פנימי, ראיה מחודשת, ולכן כשהמשוררת מקיצה היא עוברת שינוי תודעתי, פנימי. השינוי מתרחש כשהיא נפרדת מההורים שליוו אותה מאז ומעולם, מהלידה ולפני. אבא ואמא הם היסוד, המקור, היניקה. כאשר המשוררת "מתעוררת", היא עוברת ממצב תודעה יָשֵׁן למצב תודעה ער. "...שֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר..." אור התודעה, ופקיחת העיניים היא פקחון, ידיעה. המשוררת  מקיצה אל עולמה שלה, עולם שאין בו לא אבא ולא אמא, היא משתחררת מאחיזת העבר ומגלה את מרחב תודעתה העצמאי. רובד נוסף נחשף בשיר, ומצביע על כך שהגילוי הפנימי, ההתעוררות של המשוררת מתרחשים דרך השירה  . ביקיצתה המשוררת שומעת את שירת הציפורים. ציפור היא משל לנשמה, כפי שבא לביטוי בפסוק: . (משלי כז ח). פירוש רוחני של הפסוק ממשיל את נדידת הציפור למסע הנדודים של הנשמה (ציפור - צף אור). שירת הציפורים היא השירה המזוככת, המגלה את האור מעבר למרחבי הזמן האבודים (הזיכרונות, אבא ואמא). זו השירה המתעוררת בלב המשוררת, והמשוררת מתחילה לשים לב לנוכחותה, היא שומעת את נקישותיה בחלון, השירה מבקשת להיכנס לחדר, חדר הלב.המשוררת מקיצה מהשינה משילה את העבר, הכאב והזיכרונות, ומתחילה לשמוע ולראות מהות שהיא מעבר, את הלב הער. השיר הקצר  מכיל בתוכו את כל האספקטים של המרחב התודעתי: לידה: . את האבא והאמא המסמלים את האחיזה התודעתית בזיכרונות, בעבר, בקיום בתוך מרחבי זמן שאבדו, שזה מהלך החיים עצמם. והיקיצה, שהיא ההתעוררות, גילוי העצמי. וברובד משמעות נוסף מסמלת גם את העזיבה מעולם החיים הפיזיים (האור אינו ממשות פיזית), פקיחת עיניים לאור היא החלפת הכסות מעור לאור.