אובדן כושר הנדידה

הָעוֹלָם בַּחוּץ נֶעֱלַם, הַכֹּל הָיָה בִּפְנִים, כְּמוֹ מְעָרָה שֶׁנִּקְוָה בָּהּ מַעְיָן לְיַד עֵץ חָרוּבִים, כְּמוֹ כְּאֵב. ורד טוהר כותבת שירים ישירים מאוד, המחוייבים לאמת, גם אם היא אכזרית, גם אם יש בה תשוקה חשופה, עלבון, זעם או אלימות. עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשים מעמקיהם המהדהדים של השפה העברית ועולם הטקסט היהודי — מעמקים הפותחים מרחב של יופי ונחמה, השלמה ותיקון. הביטוי הבסיסי לרב־ממדיות של שירי הספר הוא מסע החיים של המשוררת, אשר ראשיתו בילדותה בבאר שבע. מסע זה סימן לה ללא הרף גבולות שהיא לא אמורה לחצות. על כן לא היתה לה ברירה אלא להתנפץ לתוכם כדי לפלס לה דרך עצמאית, זהירה ונחושה כאחד. בתוך ההתנפצות, בתוך הארעיות, בתוך הקונפליקט בין תשוקת הנדידה לתשוקת ההתמקמות — מייצרת הכתיבה מרחב מוגן של אפשרות לאהבה.