אבן על אבן

קַיִץ וַאֲנִי נוֹסַעַת בֵּין קוֹצִיםוְאַנְדַּרְטָאוֹת. אֶרֶץ חֲבוּלָה.בְּתוֹךְ כָּל הַבִּלְתִּי נִסְבָּלצִפִּיּהָ בִּלְתִּי נמְִנעַַת לַהֲקָלָהיוֹם אֶחָד יֵרֵד כָּאן גֶּשֶׁםוּמִי שֶׁיִּשְׂרֹד עַד אָז יִנְשֹׁם לִרְוָחָה.בֵּינְתַיִם אֲנִי חוֹלֶפֶת בַּנּוֹף כְּאִלּוּ זוֹהַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.בַּשָּׂדוֹת מַמְטֵרוֹת כְּמוֹ חֲסִידוֹת מַיִםבּשַָּׁמַיםִ השֶַּׁמֶשׁ מְותֶַּרֶת לשְַּׁקיִעהָבְּקַו הַחוֹף חֲבַצָּלוֹתאַמִּיצוֹת בַּסֶּלַע, יְפוֹת חֲצוֹצְרָהוּמִי שֶׁיָּכוֹל עוֹד חַי.  הוא נדבך במסורת הקינה היהודית ושירת האלגיה בכלל. בלשון צלולה, ענווה וחשופה המשוררת מקוננת על מות האב ועל דרך הייסורים שקדמה לו, על מותה — ועל חייה — של האם, על אובדן הבית בכל ביטוייו, מבית הילדות ועד המולדת — ועל חוסר האונים מול הנחרצוּת התהומית של כל אלה: "אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת קַרְקָעִית הַדָּבָר / וְאֵין לוֹ קַרְקָעִית". בין האבידות מבליחות נקודות אור, רובן מתוך הקשר העמוק והחומל אל הטבע, מבעלי החיים ועד הגלקסיות: "הַשָּׁמַיִם הָאֲטוּמִים שֶׁל תֵּל אָבִיב / אֲפִלּוּ בַּעֲדָם כּוֹכָב חוֹדֵר / וּמֵאִיר אֶת תִּקְרַת הַלַּיְלָה שֶׁבַּחֶדֶר", והתקווה, גם אם חבולה ומפוכחת, מקבלת את זכות המילה האחרונה.