פעם בערת

בְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי אַתָּה בְּנִיוְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָמִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיו שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָוְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיולִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָםוְעֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּן שֶׁאֶמְצָא דַּרְכְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַי שֶׁיִּשְׁקְקוּ כָּל הָעֵת בְּאֵרוֹת אִישׁוֹנַיכְּשֶׁתִּרְכֹּן לְעֶבְרָם לָנֶצַח תּוּכַל לִלְגֹּם יָפְיֶךָספרה השני של המשוררת , מבקש להשיב לאימהוּת את מעמדה כיסוד החזק בטבע. כנגד תרבות המקדשת נפרדות ואינדיבידואליזם, לובינסקי מנסחת בשפה פואטית ייחודית שיר הלל לאימהות שבבסיסו הכרעה אתית. ומהי אותה הכרעה? "שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ/ וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו/ לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם".האימהות נכתבת בשיריה של לובינסקי כיסוד מערער אשר מארגן מחדש את העולם; אהבות עבר, חברויות, נאמנויות ואפילו יחסה של המשוררת אל הכתיבה עצמה, כל אלה עוברים טלטלה הכרוכה בהיווצרות היררכיות חדשות ("סָבְתָא שׁוּב אֵין בִּי הַנְּדִיבוּת לִכְתֹּב שִׁירִים... יוֹתֵר אֵין בִּי יְעָרוֹת, יֵשׁ לִי בֵּן/ עֵינָיו הֵן כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה"). אולם, הקִרְבָה האימהית אינה מנוסחת בתור הַקְרָבָה, אלא כהתגלות של יחס חדש לעולם ולעצמי.