קינה

"ב־14 באוקטובר 2020 נפטרה אמי אסתר לויט מנגיף הקורונה. מותה זימן לי חוויה נפשית שבעיניי היא מן המכוננות והבלתי נתפשות בחייו של כל אדם – היעלמות פיזית גמורה של מולידו. בחודשים שחלפו מאז מות אמי, חשתי בבהירות מוחלטת שאין דרך לנפש האנושית לעכל באמת אובדן כזה אלא אולי על ידי כתיבת שירים, מעצם היותם הערוץ הישיר והנקי אל עולם הרגש הכֹּה חמקמק מטבעו. שירַי שנכתבו בעקבות מות אמי כיוונו אותי – ומכאן הם מבקשים לכוון כל מי שיקרא בהם – לכך שהנפש האנושית, בהיותה מחוברת לנפשותיהם של הורינו, לאמיתו של דבר לעולם אינה נפרדת מהן. מות הגוף והעדרו המוחלט אינם אלא הזדמנות רוחנית עליונה לכינון פרק חדש במערכת יחסים קמאית ראשונה במעלה, שמלווה כל אחד ואחד מרגע לידתו עד מותו".כך כותבת באחרית הדבר של , ספר שיריה השמיני, שראה אור בימים אלה בהוצאת עולם חדש. מחזור השירים הזה מתמצת בבהירות מצמררת מורכבות של יחסים בין בת לאמה עד למות האם ולאחריו. בתוך המארג הטעון הזה מועלים בחדות נוקבת נושאים אוניברסליים כמו זקנה והזדקנות הגוף ומאבקה של הנפש במפגעיה – זאת על הרקע העכור של התפשטות נגיף הקורונה. עיסוק רב מצוי בשיריה של לויט בפגישה עם המוות אלא שדווקא הוא מוצג לא אחת בשירי כאפשרות של חסד וגאולה.