מאז שהלכת

הטלפון הנייד שלי צילצל בחמש וחצי לפנות בוקר. ״ליאתי, מצאו את שי״, נשמע קולה החנוק של מורי מהצד השני של הקו. בין חלום ליקיצה כמעט שאלתי אותה, ’חי?’ אבל המציאות הלמה בי, וידעתי, ולא שאלתי. ״זה טוב״, אמרנו, ״לפחות עכשיו אנחנו יודעות״. וגם, ״עכשיו נוכל להביא אותו למנוחה אחרונה״.אבל זה לא היה טוב. וגם קודם ידענו. ואין מנוחה.אחד־עשר בספטמבר, 2001 ,השעה 8:46 . המטוס הראשון מתנגש במגדל התאומים הצפוני, ושי לוינהר שמשרדו היה בקומה 103, נהרג במקום. הוא הותיר אחריו את בתו היחידה, ספיר, תינוקת בת שישה שבועות, ואת ליאת, אלמנה צעירה בת 28.בספר מתעדת את ההשלכות הפרטיות מאוד של אירוע עולמי בעל ממדים היסטוריים. בחוכמה וברגישות היא טווה את דמותו של שי ומשרטטת את תווי המתאר של העדרו. היא מספרת על הדרמה של הימים והשעות הראשונות וגם על שגרת האבל שעימה היא התמודדה ומתמודדת שנים אחר כך. לרגעים מזעזע, לרגעים מצחיק, וכמעט כל הזמן מעורר הזדהות, מאז שהלכת אינו דף זיכרון, אלא מקור השראה לחיים. היא אישה אופטימית, בעלת תארים במדעי החיים, מנהל עסקים ועבודה סוציאלית, עוסקת בתחום המחקרים הקליניים. חיה בניו ג'רזי עם בעלה השני ושלושת ילדיהם.