שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר.

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, תחת רושם מותם של אבי בלבנון ושל יעל בדרכה לסיני, עלו בי חרדות ישנות וזיכרונות חדשים: בית שקִמטי תשוקותיו צרובי־מלח מתנודד מול גלי תל־אביב, אווזים קפואים, יהודים נודדים, בתולות הולכות בתהלוכה אל הבודהא, מבקשות על חיי בניהן ממלך מלכי המלכים. אבות שהולכים מבניהם אל האור, בלי ליישר קו ובלי להביט לאחור.מדיטציית המוות הטיבטית מלמדת שנמות, שאין לדעת מתי נמות ושבשעת מותנו לא נוכל לאחוז בדבר.כתבתי: מהאור של יום הבריאה הראשון לא נותר דבר מלבד געגועים לאור שלא יחזור. בתוך קדושת האור נכתבים געגועים משוגעים לאהבה, ומתוך נוזלי הגוף החמוצים והדביקים נכתבים געגועים לאלוהים.מי ייתן ויהיה הפעם בן אדם – ביקשתי. שילחש, ברוך, בקינמון ובשפתיים חמות את הסוד: איך לחצות את הנהר פעמיים, מגדה לגדה. איך לזרום אל העמק האחד, בלי לחזור שוב ושוב אל השניים. לאהוב: בלי לשכוח וגם בלי לזכור. הוא פסיכולוג קליני המתגורר במושב בהרי ירושלים ועוסק מזה עשרים וחמש שנה בשילוב גישות גופניות ורוחניות בפסיכותרפיה. בשנת 1988 הקים את בית־ספר מגע להכשרת מטפלי זן־שיאצו, בשנת 2002 הקים את התוכנית לפסיכותרפיה ממוקדת גוף, ובשנת 2006 ייסד את תוכנית ההכשרה לפסיכותרפיה מזרח־מערב באוניברסיטת תל־אביב. בנוסף למאמרים מקצועיים רבים פרסם ספר שירה. בנוסף לפירות וירקות אורגאניים הוא ואשתו מגדלים שתי בנות וארבעה חתולים. בין יתר עיסוקיו האזוטריים הוא גם אוהד פסיבי של הפועל ירושלים בכדורגל.