מהיד אל הפה

סוף אֲנִי שׂוֹנֵאת לְקַפֵּל אֶת הַפְּרָחִים הַנְּבוּלִים לִשְׁבֹּר אֶת הַגִּבְעוֹל הַמִּתְעַקֵּשׁ וְלִזרְקֹ אֲבָל גַּם זֶה אִמּוּן לְיוֹם שֶׁיָּבוֹא. כְּמוֹ הַבָּלוֹנִים הָרְפוּיִים כְּשֶׁיּוֹם הַהֻלֶּדֶת מִזְדַּקֵּן מִתְגּוֹלְלִים עַל הָרִצְפָּה בְּמַאֲמָץ לִנְשֹׁם צָרִיךְ לָשִׂים לָזֶה סוֹף. אֲנִי הַמְּבִיאָה אֶל הָעוֹלָם, אֲנִי הַלּוֹקַחַת אֲנִי אֱלֹהִים קָטָן מְאֹד. השפה השירית של מאיה ויינברג משלבת עוצמה עם עדינות שברירית, כשיקוף לקיום שאותה דיאלקטיקה מושלת בו: מאבק הרואי באיום המתמיד לקרוס תחת החרדה, האבל והכאב. שדה הקרב הוא לרוב הבית, על מגוון ביטוייו: בית הילדוּת, עם משא של יתמות ואשם, והבית הנוכחי, התובע כוחות נפש אדירים לגונן על האהבה, על הילדוֹת, על חיות המחמד, על השפיות, ביומיום שבו "הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם". "מהיד אל הפה" מכוון זרקור מפוכח חסרַחמים אל החולשה־לכאורה, שההתמודדות עִמה חושפת גבורה דווקא, ומניבה שירה קריסטלית, חודרת־לב. טל ניצן. -- מאתר ההוצאה.