ואת?

הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ מְאֻשָּׁרִים? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת בִּתִּי. הִיא מְעִיפָה בִּי מַבָּט וְאוֹמֶרֶת: וְאַתְּ? בספר זה שנכתב בשנתיים האחרונות נחשפת המציאות כדרמה חידתית, שבה סנהדריה המשיחית, וספרטה היוונית, מחלחלות לתודעתה של משוררת מכורה בתחילת המאה העשרים ואחת. בהתוודעותה לדורסנותו של הזמן, היא מגלה את גרעין החיים, את הארוס שאצור בעולם היצורים, ואת הזהות העמוקה של חייה כאם, כבת, כאשה וכמשוררת. דומה כי הגיבורה האמיתית של "ואת?" היא לשון רעננה ש"תופי הדף הלבנים" מכים בעיצוריה ו"חיות קדומות יוצאות ממחילות הפשר" ומלחכות בגופה. לשונה של אם השבט, חולה ומרפאה כאחד, פורטת על סולם צלילי מלא ניגודים: התרסה, תשוקה, הומור וחמלה. העברית  היא עדה לפעולתו של "המוחק הגדול" – שעל רקע הסחף שלו, ומבעד להסתר הפנים הכפול מבקיע קולה: הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי/ אִם נוֹתְרוּ לִי? כְּמוֹ עוֹרֵב בְּרוּחַ חָזָק הַמְּחַפֵּשׂ עָנָף לְמִשְׁעָן, אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לְהָנִיחַ עַצְמִי. גַּל אַחַר גַּל מֵצִיף, מוֹחֵק בְּחוֹמַת הָעִגּוּל הַמְּכַתֶּרֶת סְבִיב הָאֲנִי. מָה הָרַעַשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת? זֶה הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַכָּבֵד נִשְׁמָט עַל הַשְּׂפָתַיִם לְהָמִיר אֶת מוּבַן הַמִּלִּים. תֻּפֵּי הַדַּף הַלְּבָנִים מַכִּים בָּעִצּוּרִים וְחַיּוֹת קְדוּמוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּחִלּוֹת הַפֵּשֶׁר, מְלַחֲכוֹת בְּגוּף הַשָּׂפָה. הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי אִם נוֹתְרוּ לִי?