החזירו לי את שפיותי!

צהריים, השעה רבע לשלוש. עוד רגע תסתיים המשמרת, אין מזל! "צוות אט"ן - צוות אט"ן, נסיעה!" כורז הרמקול באכזריות, תולש אותנו מהכורסאות ומטיח בנו: "בת שש-עשרה, התקף אסתמה קשה, הרבה היסטריה בטלפון!!!"מגיעים לכתובת בשיא המהירות. לעינינו מתגלה מראה של אישה כורעת ברך מעל נערה ומנסה להנשימה מפה לפה.  אכן התקף אסתמה קשה שהגיע למצב של דום נשימה.פני הנערה כחולים לחלוטין. כל כך כחולים שזה מבהיל. ממש כצבע מכנסי העבודה שלנו.אני לוקח את מכשיר ההנשמה ובמקביל אסף מחדיר אינפוזיה בזרועה. מתחילים בטיפול תרופתי, אגרסיבי ביותר, כדי להרדים אותה בניסיון לפתוח ולשחרר את דרכי האוויר החסומות שלה. מחדיר את הצינור התוך-קני שמסייע להנשמה, וכשאני מנסה להנשים, האמבו פשוט לא נסחט פנימה! התנגדות בית החזה ומערכת הנשימה העליונה אדירה! אחד הסיוטים הגדולים ביותר לרופא מרדים בחדר ניתוח, לא כל שכן, לפאראמדיק בודד בשטח. "מה קורה?!" שואל אסף שמבחין בבעיה."היא חסומה לגמרי," אני מפטיר..., פרמדיק מד"א זה שנים רבות, חווה תגובת הלם קרב בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב כנהג.בעקבות התאונה מוצא בני את עצמו רחוק מהעבודה המאתגרת והלחוצה, אולם הפלאשבקים והזיכרונות מהאירועים הקשים שבהם תפקד כפאראמדיק באזרחות ובצבא, ושאותם טרח להדחיק כל חייו המקצועיים, צפים ועולים בו ומטלטלים קשות את מציאות חייו.כחלק מתהליך ההתמודדות עם תסמונת פוסט טראומטית (PTSD), בני מוצא עצמו כותב את קורותיו בבולמוס כתיבה בלתי נשלט – התוצאה לפניכם.