עשן לבן

"'תספרי' אמרתָּ 'תספרי'... ואני סיפרתי, כי לא היתה לי כל ברירה אחרת באותו הרגע. לא את הכל סיפרתי, רק חוט אחד מתוך הבד, רק פרט אחד מתוך מבנה גדול ומסובך, אבל פרט אמיתי, שמעולם לא ראה אור יום. זה לא היה חשוב כל כך, מה שסיפרתי, החשיבות היתה בכך שסיפרתי, שסיפרתי למישהו. לא, לא למישהו, לא לסתם מישהו. שסיפרתי לך."  נערה – לכאורה רגילה, מבית רגיל -  מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית לאחר שבלעה כמות גדולה של כדורים. היא חולה בדיכאון, היא כמעט ואינה מדברת, אינה מתקשרת. ועיקרו של הסיפור שנרקם מנקודה זו, אינו דווקא בדיכאון, אלא בהסתגרות, והניתוק מסביבתה הקרובה ומאלו האמורים לטפל בה.     מוקד העלילה הוא בתהליך הטיפול בדיבור, ובמטפל מיוחד, אליו היא מגיעה באקראי לאחר שנים, המביא אותה לפרוץ מתוך השתיקה וההסתרה, לדבר ולספר על הכאבים והזיכרונות, שהם הרקע למחלתה, ולהיות – מולו – נוכחת, לאחר שנים של היעדרות ואי-קיום. תוך כדי כך, מתחולל בחדר הטיפול כעין נס, כאשר קשר נדיר צומח בין המטפל והמטופלת, ומתעוררים בה שוב רגשות, רצונות וחיים.