רציתי צבעים בהירים

בעקבות תאונת דרכים קשה מאבדת אלה, צעירה בת עשרים ושש, את התחושה בפלג גופה התחתון ומאושפזת במחלקה ארבע, מחלקת נפגעי עמוד השדרה, בבית החולים השיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את נבכי גופה הרצוץ וגם את מערכות היחסים הישנות־חדשות עם סביבתה האוהבת. בעל כורחה הופכת אלה, בחורה אופטימית, תוססת ומינית, לאסירה במחלקה שקירותיה צבועים בצבע שמנת צהבהב, וריחות של חומרי חיטוי עומדים בה. היא נכלאת בתוך גופה, הגוף שפעם הסב לה אושר ואיפשר לה להגשים את חלומותיה. אלה נדרשת לאסוף את שבריה בכל פעם מחדש לאחר שהיא מתרסקת שוב ושוב, ולמרות זאת מצליחה לרקום חברויות חדשות ולפתוח את ליבה לאהבה מפתיעה שנכנסת בהיסוס לחייה. הוא רומן נוגע ללב ואופטימי, המתאר תהליך של פירוק והרכבה מחדש ומציע תקווה בעולם שריח התרופות ואור הפלורוסנט מעמעמים בו כל שביב שלה, אך יותר מכול זהו סיפור אהבה בין גבר לאישה ובין אישה לבין עצמה וגופה למרות הנכות.