פתיחת הנעילה

מספר ימים אחרי פרוץ המלחמה, מנותקים מהמפקדה ומהעולם שמחוץ למוצב, החלו חיילים לשקוע בחרדות, רבים לא תפקדו כלל וישנו ימים שלמים. הם ירדו מהקיפודים (כך כונו המבנים במוצב), ופתחו בשירה קצבית: "הנה באה הרכבת בואו ילדים לשבת..." כל אחד אחז בחגור חברו וכך צעדו בתור ארוך ומתעקל. אחר כך חזרו אל שקי השינה והתכרבלו. אנחנו המפקדים לא התייאשנו ולא הפסקנו לנסות ליצור קשר, אך מהר מאוד הבנו שאנחנו לבדנו במלחמת הישרדות, נלחמים על חיינו. את המכתבים שכתבנו למשפחותינו קברנו כדי שלא ייפלו בידי האויב אם ניפול בשבי.הכותב הוא דוד, חייל בן 20 ששירת במוצב הר דב במלחמת יום הכיפורים, 1973. צועד עם הקורא יד ביד למרות הכאב, אל נבכיה של פוסט טראומה מורכבת שנוצרה בשדות הקרב. במהלך טיפול ארוך שנים בקליניקה לנפגעי הלם קרב נחשפו ציורים, קטעי כתיבה חופשית ונגינה, וככל שהלב הפצוע נחשף, עולה מתוכו קול חדש של תקווה. הספר הזה מתאר מסע של ריפוי ובסופו של דבר הוא עדות לניצחון. הוא מציע כלים נפלאים, פשוטים וישימים עבור המתמודדים עם פוסט טראומה של חיילים ועבור הקרובים אליהם. יכול להיות שגם לכם הוא יביא מזור.  "אם אתה אוחז בספר הזה, אני מזמינה אותך להציץ אל המסע שלי עם מטופליי. אולי תזהה בו משהו מעצמך, אולי תגלה בו שער לריפוי. כי גם אחרי הנעילה תמיד אפשר למצוא מפתח. באהבה,".