יושבת על המחוג

אימהּ, אביה הביולוגי ואביה המאמץ של שרה כהן היו שורדי אושוויץ, והגלוי והנסתר בחייהם הם סיפור חייה. לאחר מות אימהּ בגיל 100 החלה לכתוב, ובכתיבתה הפכה את האסור למותר וחשפה את סודותיה כשגרת חיים.ג כתוב באומץ, ברגישות ובכנות. ביד אומן טובה ובוטחת היא נוגעת בכאב וגם ביופי. היא כותבת על אהבת אין קץ: "הָאַהֲבָה נוֹתְרָה עָמֹק בְּתוֹכָהּ נִלְכְּדָה וְלֹא הָיְתָה עוֹד"; על צללי ילדות: "רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה, שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר כִּמְעַט מָה שֶׁהָיָה זֶה לֹא הַיֵּשׁ"; על תהום "רְחָבָה חֲשׁוּכָה מְאַיֶּמֶת" ועל הבדידות. היא כותבת על הבית: "יֵשׁ בַּיִת וְיֵשׁ מִשְׁפָּחָה בַּיִת מָלֵא אוֹר אַהֲבָה תְּמוּנוֹת וּפְרָחִים"; על טיול לקמבודיה: "שֶׁקֶט, יָם, שָׁמַיִם, סְפִינוֹת בַּמְבּוּק קְטַנּוֹת"; על מיתוסים מקראיים (העקדה) ועל שירי אלכסנדר פן. היא נעה מהעבר המשפחתי: "נְסִיעָה לְאוֹשְׁוִיץ הַפְרָדָה בֵּין נָשִׁים לִגְבָרִים"; דרך הולדת שמה: "זוֹ אַתְּ קְרוּיָה עַל שֵׁם סָבָתֵךְ"; ועד להליכות בוקר יום-יומיות בימי מגפת הקורונה.  כשמו כן הוא – מסע בזמן, מסע בזהות ומסע בשירה.