הליקון 138 - אפשר היה להגיד אני

"צריך לדבר על זה. על האני", כתב ז'אק לאקאן. אז אנחנו מנסים. "כאשר אני כותב אני מנסה לשכוח הכל על אודות עצמי", כתב חורחה לואיס בורחס. "אני שוכח את נסיבותַי האישיות". אבל האם אפשר לעשות כן? האם המציאות היחידה ההכרחית בשיר היא קיומן של מילים והאפשרות לארוג מהן שירה? מה על הביטוי העצמי הטהור? הכותבים בגיליון זה הוזמנו להתרכז בעצמם. זהו גיליון "אני אני אני", ברוח הזמן. כשניסה מגזין 'טיים' לפני כעשור להגדיר את דור ה־y, הוצגו הנתונים המחקריים: עלתה שכיחותן של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, של האובססיה לתהילה ולפרסום ושל הצגת ביטחון עצמי מופרז. והאם כל זה חדש לשירה, או שמא השירה תמיד הבליטה את דרכי ההתבטאות הנוכחוֹת־בַּכֹּל של האני? מיכאיל בחטין דיבר על "בעיית הליריקה כביטוי של העצמי". הוא טען שחיפושו של המשורר אחר שפה משלו הוא דווקא חיפוש אחר שפה שהיא לאו דווקא שלו, אלא שפה שגדולה ממנו. זוהי שאיפה של משורר ללכת הלאה מן המילים שלו, כי באמצעותן לא ניתן לומר שום דבר מהותי. כשמשורר מחפש אחר שפה משלו, טען בחטין, הוא מחפש את העמדה שלו כלפי העולם. בגיליון זה עשרות חיפושים כאלה. אמירה הס מעידה שתמיד ראתה את המראות המרוסקים המתרסקים אל תוך הלב שלה. אורית נוימאיר פוטשניק שומעת קול ברור מתוך חלל הבטן שלה. ג'ון קיטס רואה בשמי הלילה סימנים להרפתקה. נדב נוימן מבטיח שהוא נשאר. ושרה כּוֹי מבטיחה: אני מקומֵךְ הבטוח ביותר.  בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר. וְהַדָּבָר דִּבֵּר. וְהַדָּבָר אָמַר:אֲנִי הַדָּבָר. וּלְפָנַי לֹא הָיָה דָּבָר. וְכֵיוָןשֶׁדִּבֵּר עַל עַצְמוֹ בִּלְשׁוֹן עָבָר נִבְרָא הַזְּמַן.וְעָמַדְתִּי בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְיָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי אָפֵס כֹּחוֹתכְּשֶׁאֲנִי מְסֻמָּן בְּכֻתֹּנֶת שֶׁל דָּם. וּבָאָה אָחוֹתבְּחָלוּק לָבָן וְהִנִּיחָה אוֹתִי עַל חֲזֵה אִמִּי וְאִמִּיכִּסְּתָה אֶת עֵינַי בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת שֶׁלֹּא אֶרְאֶהבְּצַעַר הָעוֹלָם. וּמֵאֵלָיו מוּבָןשֶׁהָעוֹרְבִים כֻּלָּם נָתְנוּ אָז אֶת קוֹלָםבִּבְכִי עַל גַּג בֵּית הַיּוֹלְדוֹת. וּשְׁמֵי הַחֹרֶףעָנוּ כְּנֶגְדָּם: אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אָדָם.וְכָל הַשְּׁאָר גָּלוּי וְנֶעֱלָםבְּסֵפֶר הַיָּשָׁר. וּבְסֵפֶר הַיָּשָׁר נִרְשַׁם:בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר. וְהַדָּבָר נֶאֱלַם