מאזניים - הערכת עצמנו באין כרכים

חודשים ספורים לאחר פרוץ ה-7 באוקטובר הוזמנתי לכתוב טור דעה למהדורה האנגלית של ynet במסגרת מיזם סופרים כותבים על המלחמה. זה היה בתקופה של משבר כתיבה רציני - תוצאה ישירה של אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם – אבל גם כהמשך של שנה קשה ומאתגרת במיוחד במישור האישי. לראשונה בחיי הרגשתי שהמילים אבדו לי. נכון יותר לומר, הן המשיכו לשייט להן אי שם, בתוך ראשי, אבל איבדתי את היכולת שבה בטחתי כל חיי – להניח אותן בסדר הגיוני על הדף, לייצר מתוכן איזה היגד בעל משמעות. כדרכם של סופרים שחווים משבר כתיבה ומנסים לעשות עם זה משהו, מצאתי את עצמי, באופן לא מקורי במיוחד, כותבת את המסה שלי על הקושי לכתוב בימים האלה. העובדה שהמסה הייתה באנגלית – שפה שאני שולטת בה היטב אבל אינה שפת הפרוזה, שפת ה"לא מודע" שלי – דווקא הקלה עליי. היא יצרה מרחב מוגן, היא לא תבעה ממני לצלול אל תהומות מסוכנים מדי. גם ככה הכול מסביב היה מסוכן מדי.קראתי למסה Writing the unwritten ואולי Telling the untold, אני לא לגמרי בטוחה. כתבתי שם על האופן שבו מאז ה-7 באוקטובר דימויים ויזואליים (מעוררי אימה, בדרך כלל) החליפו את המילים, ושזו היא שעתה היפה של האמנות הפלסטית. באופן לא מקרי באותה תקופה מצאתי אני עצמי חיבור עם אנשים מתחום האמנות הפלסטית, ופחות עם כותבים. טקסטים שהתייחסו באופן ישיר ל"מצב" נראו לי בעייתיים מדי, נכתבים טרם עיתם. חשבתי שצריך להיווצר מרחק – ממשי ואמנותי – בכדי לכתוב יצירות ספרותיות על כל מה שקרה וממשיך לקרות.אני די בטוחה שברנר לא היה מרוצה ממני. בחיבורו "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" הוא כותב: "הערכה עצמית – זהו אחד מתנאי-החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי." ("הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", 1914). ברנר אומר, רציתם לכתוב ספרות עברית, למדו להעריך את עצמכם, במילים. וכפי שמיטיב לנסח זאת יהונתן דיין במסה שלו "על האידיום הישראלי של מתקפת ה-7 באוקטובר": "ביטוי ספרותי שמוליך לנקודת מבט גבוהה יותר על החיים ועל עצמם, מעניק בד בבד הערכה עצמית מסדר גבוה יותר. ובקידום החיים נמדד מעשה תיקון ספרותי. כי אוי לאדם או לעם חסרי הערכה עצמית. בלעדיה, אליבא דברנר, שוקעים אל הבהמי, ואינם יודעים את עצמם ואת שקיעתם."הגיליון שלפניכם מבקש, בעקבות ברנר, לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי. רבות דובר על ניתוצה של דמות הצופה לבית ישראל כסופר בעידן שלנו – העידן שלאחר דור הנפילים; עמוס עוז, א.ב. יהושע – מי יהיה הסופר המוכיח בשער של דורנו והאם בכלל צריך לקום אחד כזה? נדמה לי שספרותנו מוכיחה ששום צופה אינו בנמצא – אולי משום שאת מה שקרה איש מאיתנו לא צפה ולא יכול היה לצפות ואולי כי גם ה"כאן" עומד כרגע בסימן שאלה. האם יישאר "כאן"? האם יישאר מרכז ספרותי עברי בישראל בסוף כל זה? ובכל זאת, אנחנו לא אומרים נואש. בעקבות ברנר אנחנו מבקשים להעריך את עצמנו, או לפחות את מה שנשאר מאיתנו, ואנחנו רוצים לעשות זאת במלוא העוז של המבע הספרותי בעברית.בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים היום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית-ספרותית. עמוס עוז – צופה לבית ישראל של שעתו – אמר פעם שהוא כותב מסות כשהוא יודע מה הוא רוצה להגיד ואילו פרוזה הוא כותב כשהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. אבל נדמה שז'אנר המסה האישית-ספרותית מבקש לבחון מחדש את ההפרדה הנחרצת הזו, וכותבי הגיליון גם הם מאתגרים אותה, כל אחד על פי דרכו. כל אחד מהם מבקש לכתוב את הבלתי נכתב והם יודעים מה הם רוצים לומר עליו, לפעמים גם נגד השתקה וסתימת פיות; בין אם דרך הפריזמה של מי שנמצא "שם", כמו למשל במסות שכתבו ראובן נמדר, ארי ליברמן וג'וליה פרמנטו-צייזלר, או דרך הפריזמה של מי שנמצא כאן, ומבקש לומר את כל מה שנאסר עליו להיאמר באקלים הפוליטי הנוכחי השורר בישראל, כמו למשל במסה שכתבה אורית פוטשניק.אני רוצה להודות לכל משתתפי הגיליון – למיכל בן-נפתלי, לראובן נמדר, לארי ליברמן, לג'וליה פרמנטו-צייזלר, לנוית בראל, ליהונתן דיין, לנועה שורק, למיה סביר, לדנה לובינסקי, לעידו בלס, לדנה שוופי, לאורית פוטשניק, ליהודית רותם, לדורית זילברמן ולרבקה איילון – על האומץ, על היושרה, על הכנות הבלתי מצויה, וגם על האהבה לכתיבה ולספרות העברית. וכפי שכבר נאמר, כל החשבון עוד לא נגמר.  שלכם,תמר מריןעורכת מאזניִם