מאזניים - התערערות

"בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מַשֶּׁהוּ נִבְעָה/ כְּמוֹ סֶדֶק בַּקִּיר, כְּמוֹ עָרוּץ בְּכָתְלֵי הַבַּיִת/ דַּק, כִּמְעַט סָמוּי/ חָרַץ אֶת הַבַּיִת, שָׁעָה שֶׁהָיִינוּ שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתֵנוּ." כך כותב המשורר נדב ליניאל בשירו "סף" המופיע בגיליון – וחושף את נקודת הקצה, או אולי מוטב לומר את נקודת הקיצון, שבה אנחנו מצויים בימים אלה, נקודה שבה לפעמים לא ברור מה בדיוני יותר: הספרות או המציאות? איך כותבים ספרות על מציאות מעורערת? איך כותבים שירים וסיפורים ומסות בתוך עולם שיצא מדעתו, עולם שמספק לנו מדי שבוע דימויים כה מרחיקי לכת שגם האנרכיסטים שביוצרים לא היו מצליחים לרקוח במוחם הקודח? אמת המקובלת על הכול (או לפחות על רוב האמנים) היא שבשביל ליצור צריך לפעמים להתערער, לוותר על ביטחונות, לקלף מעצמנו הגנות. אבל אנחנו נמצאים בתוך זמנים שבהם נדמה לפעמים שההתערערות הופכת להיות החיים עצמם, ואילו דווקא הכתיבה מתגלה כנמל מבטחים, להימלט אליו מהבלגן הגדול והנורא שבתוכו אנו מנסים להמשיך להתקיים וגם לשמור על איזה עוגן של שפיות, על בדל של אנושיות, למרות הכול. מיטב סופרי, משוררי ואמני התקופה – ותיקים, מוכרים ועטורי פרסים, לצד צעירים ומבטיחים – התכנסו יחד בגיליון הזה כדי לגעת במילים ברגע המערער הזה של הקצה, של הסף – סף השפיות, סף ההכרה, סף האמונה, סף האהבה, ולפעמים גם סף החיים. ואולי אין זה צריך להפתיע שרבות מהיצירות המופיעות בקובץ מתארות רגעים אחרונים שהם גם רגעי פרידה מדמויות קרובות, מכוננות ומעצבות, ולפעמים הם גם מהווים פרידה ממציאות קודמת, זו שלפני ההתערערות. אני רוצה להודות מקרב לב למשתתפי הקובץ; לאנה הרמן, לענת לוין, לאפרת מישורי, לציבי גבע, לשחר קמינץ, למאיה גז, ליובל פז, להדר אורלנוב, לאיה סומך, לג'ודי עדיני, לנצר לאו, לריטה קוגן, למירי רוזובסקי, ליעל משעלי, לנדב ליניאל, לרוני סומק, לקרן קולטון, למאיה מנדלוביץ', למירי ליטווק, לאביעד נתנאל, לנגה ספיר, לילי שנר לכרמית רוזן, לאיבון קוזלובסקי גולן ולעמיר שינקמן. ולקוראי מאזניִם – בכל הפלטפורמות – אני מאחלת קריאה מעניינת ומשמעותית!שלכם,עורכת