הליקון 136 - כאילו בידי הכוח

יום הולדת שמח | לורה קָסִישְׁ‎‏קה         "אִם הַטֶּלֶפוֹן לֹא מְצַלְצֵל, זֶה אֲנִי".         ג'ימי בּאפֶטאִם אֵין אִישׁ בַּדֶּלֶת כְּשֶׁהַפַּעֲמוֹןמְצַלְצֵל. אִם הַדֹּאַרמַגִּיעַ מְמֹעָן לְקַוֵּיהָאֹרֶךְ שֶׁלָּךְ, הָרֹחַב שֶׁלָּךְאֲבָל לֹא אֵלַיִךְ. אִםאַתְּ יְכוֹלָה לְכַבּוֹת אֶת הַוּוֹלְיוּם בַּטֶּלֶוִיזְיָהוּלְדַקְלֵם בְּעַל־פֶּה שׁוּרוֹת מִתּוֹךְ"הַמַּלְאָכִיּוֹת שֶׁל צַ'ארְלִי" וַאֲפִלּוּלִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹתֵיהֶן הַמֻּשְׁלָמִים כְּמוֹ מַקְהֵלָהשֶׁל שֵׂעָר בַּעֲשׂוֹתֵךְ זֹאת. אִםהַבַּיִת חָשׁוּךְ, הַהוֹרִים שֶׁלָּךְמֵתִים, אֲבָל כֻּלָּם כָּאןלַאֲרוּחַת הֶחָג שׁוּב. אִם גִּילֵךְ כָּפוּלמְגִלָּהּ שֶׁל חֲבָרָתֶךְ הַוָּתִיקָה בְּיוֹתֵר.אִם גּוּפֵךְ מַחְלִיף צְבָעִיםבְּחֶבְרָתָן שֶׁל נָשִׁיםרַוָּקוֹת, אוֹ שִׁכּוֹרוֹת.אִם הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּךְ.אִם הַשֵּׂעָר, אוֹמַה שֶּׁנּוֹתַר מֵהַשֵּׂעָר שֶׁלָּךְ, וַאֲנִילֹא אוֹמֶרֶת זֹאת בְּטִינָה.אֲבָל אִם אַתְּ עֲיֵפָהבִּשְׁנָתֵךְ. אִם אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶתלִצְלִיל הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלֹּא צִלְצֵלפַּעַם אַחַר פַּעַם, אוֹ אֲפִלּוּאִם אֵינֵךְ מִתְעוֹרֶרֶת בִּכְלָל.לֹא, שׁוּב, זֶה לֹא.                              מאנגלית: מעין איתן"אינני יודעת אם חשת אי פעם הרגשה מוזרה זו, שהזמן חולף מעליך בלי לשתף פעולה איתך". כך כתבה לאה גולדברג לפני שישים שנה בדיוק במכתב לטוביה ריבּנר. "כאילו כל יום מרמה אותי, הוא עובר ואני נשארת באותו מקום עצמו ואינני מנסה אפילו לעשות איזה צעד קדימה. על שולחן הכתיבה שלי נצטברו מכתבים, כתבי יד, ספרים, והכל היה שייך לאיזה עבר שאיננו רוצה להסתיים, כאילו בכל מקום שׂמו שלוש נקודות, זה סימן ההפסק ה'בלתי הוגן' של המאה הקודמת, ולא בא המשך". על רמאות כזאת, של הזמן ושל הכוח שבידינו לצעוד קדימה, נכתב בגיליון בעשרות אופנים ובעברית אחת. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז'ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.נוית בראלדימוי הכריכה: ענת בצר, ללא כותרת, 2020