הליקון 143 - בסוף לכולנו יש טבור

בגיליון הזה כתבו בנות ובנים על הוריהם, והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין־דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט.רולאן בארת כתב שמותה של אמו הפך אותו לשברירי יותר, וכל דבר של מה בכך עורר בו תחושת נטישה. נורית זרחי כתבה ש"זה לא הגיוני שילדים יגדלו באופן כזה, בקצב כזה, בצורה כזאת, ויתרחקו מן הבית", וש"אם כך זה היה צריך להיות, אימהות היו יולדות מראש אנשים בתור אנשים ולא בצורת תינוקות". וסמי מיכאל, שנפטר תוך עריכת הגיליון, סיפר על מה שנשאר: "בכולנו קיים הרצון להשאיר על פני החול הנודד של החיים עקבות אישיים בני־קיימא. השאיפה לנֶצח טבועה בנו אף שאנחנו, על כל תרבותנו, היינו משולים לפחות מאשר גרגר אבק לעומת הנצח. בזכות שאיפה זו אנו יולדות ומולידים, והודות לה אנו בונים ומטפחים, אבל גם הורסים ורוצחים. עבדים נרצעים היינו לכוח נשגב מבינתנו וחזק מרצוננו, כוח שמדרבן אותנו להותיר משהו משלנו אחרי לכתנו. רבים משאירים עקבות בצורה של ארמון, המצאה, ממון וירושה מרשימה. אני משאיר מאחורַי מילים".