הו! 27

של רואה אור בימים של שקיעה ושל זעם. ימי התפרקות הפרויקט הציוני והתרסקותו לרסיסים. ימים שאי אפשר שלא להיזכר בהם בנבואתה־קביעתה של דליה רביקוביץ: "כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (מתוך "שני איים לניו־זילנד").בריאיון שערך מנחם פרי עם אבות ישורון — ריאיון ששודר ב־1975 בקול ישראל ותמלילו מתפרסם לראשונה בגיליון זה — אומר המשורר: "כל מה שמכונה בארץ 'ליריקה צרופה', כל מה שכל אלה שכותבים חושבים שהליריקה שלהם היא הצרופה ביותר, וזו צריכה להיות השירה — זה רק מעורר בי גיחוך וגם גינוי. כל אלה שלא מרטיבים את ידם לכתוב על נושא, למשל, הנושא הערבי; שלא נאה לליריקה שלהם לנגוע בשירה ציבורית, חברתית; שזה, מצידם, מחלל את השירה שלהם — הם רק מגונים על ידי, והשירה הזאת רחוקה מאוד ממני. אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה".הכותבות והכותבים ששיריהם מתפרסמים בגיליון — רבות ורבים מהם, על כל פנים — נענים למצוותו של אבות ישורון, איש איש בדרכו. הם "מרטיבים את ידם", כלומר מתייחסים ביצירתם להווה ולמוראותיו, מי במישרין ומי בעקיפין, מי באמצעות סמלים ואלגוריות, ומי על דרך הדיווח הכואב והזועם.אחרים מוסיפים לכתוב על עניינים אחרים, אישיים, כבכל מועד אחר, נאמנים אולי למורשתה של לאה גולדברג, שכתבה כזכור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר־אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" ("על אותו הנושא עצמו", השומר הצעיר, 8.9.1939).לאלה וגם לאלה יש מקום בגיליון זה, המוקדש כולו לשירת מקור עכשווית.