הלעג והתוכחה : שירת המחאה והביקורת של הבדואים בנגב

מקדמת דנא הייתה השירה לערבים אוצר תרבות יקר ערך, צורת מבע נערצת, אמצעי תקשורת ותעמולה, מכשיר פוליטי חד וגנזך היסטורי. במילותיה, שנבררו בקפידה למען לא ישתכחו מלב, מקופלות תולדותיהם של הערבים.קרובת משפחתה של השירה הערבית הקלאסית, השירה העממית של הבדואים, שנמסרה על פה מדור לדור, נגוזה מזיכרונם של בני השבטים בנגב ככל שהשתנה עולמם בתהפוכות המאה ה־20, וכיום אך מתי מעט זוכרים משהו מאוצר בלום זה.לבל ישכחו ומטעמים אחרים, ליקט משנות הארבעים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת יהודי בשם ששון בר־צבי שירים, פתגמים וסיפורים בדואיים. מאוספיו של בר־סמכא זה, שהיה בעברו שומר שדות בקיבוץ רביבים, המושל צבאי של הנגב ופקיד בכיר בעיריית באר שבע, נבחרו לאסופה זו 43 שירי מחאה, מאבק וביקורת על מצבם הפוליטי של הבדואים.שירים אלה מובאים כאן בתרגום לעברית ובתעתיק לערבית באותיות עבריות ולטיניות, וסביבם נטווה אריג מחקר הפורס שש נקודות מבט שונות זו מזו ומשלימות זו את זו. נקודות מבט אלו מראות שמשוררים בדואים, דַבָּריהָ חדי הלשון של החברה השבטית, לא שבעו נחת ממצבה של חברתם, ובראייה מפוכחת עמדו בחרוזיהם על חולשתה הגדולה ותלו אותה יותר מכול במנהיגותם הכושלת. ספר זה פותח אפוא פתח חדש לתמורות בעולמם של הבדואים בנגב בראי השירה.