לישנא דני

לִישָׁנָּא דֶּנִי, בארמית: 'הלשון שלנו'. כך מכונה שפה זו בפי דובריה, יהודי זאכו. זאכו היא עיר במחוז דהוכּ שבכורדיסטאן בצפון עיראק סמוך למעבר הגבול העיקרי בין עיראק לתורכיה ובה התגוררה במשך מאות בשנים קהילה יהודית קטנה. יהודי זאכו עלו ארצה בתחילת שנות החמישים יחד עם כל יהודי עיראק.הלהג הארמי שדובר על ידם במולדתם הוא אחד מן הלהגים הרבים של הלשון הארמית החדשה שעדין מדוברים בצפון עיראק, הן בפי יהודים והן בפי נוצרים וכן גם בפי קהילות מוסלמיות אחדות בסוריה. מספר דובריו של הלהג הארמי של יהודי זאכו הולך ומצטמצם במהירות וסכנת שכחה אורבת גם לאוצרות התרבות המיוחדים של הקהילה, הן היצירות הכתובות והן היצירות שעברו במסורת שבעל-פה כמו שירה עממית וסיפורי עם.בספר זה הועלו על הכתב ארבעה-עשר סיפורי עם שנרשמו מפיה של ורדה שילה, בת העדה. ייחודו של ספר זה הוא שהסיפורים מובאים בו הן בשפת המקור – ארמית חדשה – והן בתרגום עברי ובכך הם משמרים מצד אחד את הלהג המיוחד של יהודי זאכו ומצד שני מאפשרים לקורא שאינו מכיר את השפה להתרשם מן הסיפורים בלבושם העברי.לספר נוספו שני מבואות: האחד הוא מבוא לשוני שנעשה בידי מר עוז עלוני ומציג את הרקע הפילולוגי של להג ייחודי זה, והשני, הוא מבוא פולקלוריסטי נרחב, שנכתב על ידי ד"ר יואל פרץ ומאפשר לקורא להבין איך משקפים סיפורי הקובץ את מנהגיהם, אמונותיהם ודרכי חייהם של יהודי זאכו לפני עלייתם ארצה.