סיפורים מנוקדים

כתלמיד, מורה ומדריך באקדמיה, בארץ ובצפון אמריקה, וכמדריך ומנהל מחוץ לאקדמיה, בארץ ובעולם השלישי, חיברתי גיליונות־דפוס אין ספור. ספרות־יפה לא נמצאה בכל אלה. זאת, למעט עמודים ספורים של תרגומי שירה לעברית מספרדית ויידיש. שכן, באקדמיה התמחיתי במדעי חומר, קרי, מדעי הטבע ומדעי החברה־בהיבט הכלכלי. במגזר הציבורי כיהנתי כראש מינהל ומנכ״ל בשני משרדי ממשלה כלכליים. גם מחוץ למגזר הציבורי עסקתי בחומר. בין השאר, ישבתי ופעלתי באמריקה הלטינית כמנהל־תושב בשלוחה של חברה ישראלית של מהנדסים־יועצים.העיסוק בחומר בשלושת המגזרים היה כרוך בחשיפה אינטנסיבית ומתמשכת לקשת אנושית־תרבותית מרתקת. בחוברת המוגשת בזה, אני מנסה לרשום את מקצת הרשמים שהותירה קשת זו. כאן המקום לציין ולהתנצל: הרישום רק משיק לריאלסטי ומתחמק, פה ושם, לאלגורי; כשם שהרושם המקורי רק נשק למציאות, וגם זאת באורח סוביקטיבי־מוטה.בשונה מן הנדודים והחשיפה לסיכונים של ימי בגרותי, ילדותי ונעורי עברו עלי בצפון תל־אביב בסביבה יציבה ומגוננת. כל זאת, שעה שהעולם שמבחוץ־כביכול היה שרוי במלחמה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי ילד, תלמיד כיתה ב’ של בית הספר העממי. בסביבתנו, השיח הרגיל בין מבוגרים לילדים במוראות המלחמה — היה שיח פטרנלי־זהיר. לא־כן השיח ביני לבין אבי שלא היה שיח רגיל. שכן, אבי, דב סדן (אז שטוק), לימים פרופסור, חבר האקדמיות וחבר כנסת, אז עורך־הלילה של עיתון ״דבר״, לא היה איש רגיל. הוא היה התגלמות של איש־קטן גדול, והאיש הגדול הזה נהג בי, הקטן, כחבר. בדרך זו הוא גרם לי לשאול ולהבין ‘בזמן אמיתי’ ולא לשכוח, לא־מעט ממה שהתחולל, להבנתו, שם בחוץ. משהו מן הזיכרון הזה הסתנן, בדרך אלגורית, אל הסיפורים בחלקה הראשון של החוברת הקרוי, לא במקרה, ״רומנסרו נגרו״.