הישרדות הגחליליות

בראשית שנות הארבעים של המאה ה־20, תחת זרקוריו האימתניים של הפשיזם, דימה פייר פאולו פאזוליני את האנושי לנצנוצן החמקמק של הגחליליות. ב־1975 הוא כבר מבכה את היעלמותן בבוהק המסמא, הטוטליטרי, של חברת הראווה. כארבעים שנה חלפו מאז פרסם פאזוליני את "", ומסקנותיו הקודרות נראות נכוחות מא פעם. כנגד הייאוש הפוליטי והאסתטי של פאזוליני וגלגולו העכשווי בהגותו של ג'ורג'ו אגמבן מציב את חשיבתו של ולטר בנימין על הדימוי כפתח לביקורת על כל חשיבה אפוקליפטית. בטקסט יפהפה שמפיק ניצוצות מעמיקים מהמפגש בין פאזוליני ואגמבן לבין הוגים כבנימין, חנה ארנדט וז'ורז' בטאיי, טוען דידי־הוברמן שדעיכה או שקיעה אינן בהכרח היעלמות או כליה, כל עוד יש בכוחן לחולל דימויים. לא, הגחליליות לא מתו, גם אם באורו האחיד והמסנוור של שלטון הצריכה אנו נדרשים למאמץ רב יותר כדי לראות את אותות התשוקה החלושים שהן משדרות - הבהוב עקש של תקוה והתנגדות.(נולד ב־1953), היסטוריון של האמנות ופילוסוף. ספריו ומאמריו מהווים פריצת דרך בחשיבה על הדימוי, שהשפעתה ניכרת כיום בעבודותיהם של אמנים רבים. הישרדות הגחליליות הוא ספרו הראשון שרואה אור בתרגום לעברית.  במסתו , מתחקה אחר דימוי פואטי־אקולוגי, אור הגחליליות, המוביל אותו, דרך הגותם של פאזוליני, בנימין, היידגר ואגמבן, לשאלה מרכזית אחת: האם בתקופתנו הקודרת ניתן למצוא מקור של אור, ולו רק מרצד ולילי, שיוכל לשחרר אותנו מהפסימיזם שדבק במחשבה הביקורתית בת־זמננו? פרופ' חגי כנען