כמיהה לתהום

העולם המערבי תוהה לפשר תשוקת המוות הדוחפת לעבר הטרור, ההרג וההתאבדות. מסה זו עוסקת בתשוקה דומה, מתמיהה לא פחות, זו העומדת ביסוד ההגות של המאה ה-20. בעקבות הרצאותיו של אלכסנדר קוז'ב  בפריז, בעומק כתיבתם של ז'ורז' בטאיי, מוריס בלאנשו, ז'אק דרידה וז'אק לאקאן רוחשת ליריקה של הרס, כמיהה לתהום המגיחה מבעד למעטה החשיבה הביקורתית.מהיכן נובעת אותה אסתטיקה של אסון? מה משמעותה? בקריאתה הקשובה מנתחת רויטמן את סבך הערכים והיצרים הקשורים בטבורם למיתוסים המכוננים של תרבותנו. אי-סדר, זרימה והעדר, לצד חירות וגאווה, מלבים את מרד הרוח מול סגר הכוליות. האם תוכל אותה שאיפה משולחת-רסן למצוא אי-פעם את מבוקשה בגבולות החיים? עיונה המשיק של רויטמן בתורת הקבלה מגלה שאמירת ההן למוות היא למעשה ביטוי מהופך לזעקת המחאה האנושית, לצימאונה האינסופי ולתשוקתה להוויה.פרופ' בטי רויטמן נולדה בפריז; שימשה כראש החוג לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כתיבתה מצויה בצומת שבין ההגות של המאה ה-20 והספרות היהודית. מסותיה ומחקריה התפרסמו בכמה שפות. בעברית ראה אור ספרה  "סליחת הלבנה: על הטרגיות התנ"כית" (הוצאת כרמל 2008).