המוות הוא אמו של היופי

הספר בוחן את היחסים שבין אמנות למוות מנקודת מבט פסיכואנליטית. עניינו של פרויד במוות אינו ברגע הכיליון של החיים אלא ברגעים הנשנים במהלך החיים אותם כינה "דחף מוות" או "כפיית חזרה": הישנות של מה שהוא בלתי-נסבל עבור הסובייקט.באורח מפתיע, חזרה כואבת זו, בחלק ממופעיה, עשויה להתחוור דווקא כממריצה. חזרה מחייה זו היא במוקד הספר, שמראה כיצד גילומיה נוכחים משחר התרבות המערבית הן בציור ובספרות והן בשיח התיאורטי עליהן.את העיסוק הראשוני בדחף המוות כ"חזרה ממריצה" ניתן למצוא בכתביו של פליניוס. ההוגה הרומי תיאר את הולדת הציור כניסיון לשמר את צלליתו של האהוב העומד לעזוב לבלי שוב.לאורך ההיסטוריה, הציבו ציירים את המוות במרכז יצירתם ופרשנים עסקו בניסיון להבין את הקשרים בינו לבין האמנות. פרקי הספר מנתחים היבטים שונים של דחף המוות באמנות, תוך דיון ביצירתם של אמנים כמו יצחק ליבנה, דגנית ברסט, גרהרד ריכטר וג'ף וול וסופרים כמו וירגי'ניה וולף וג'יימס ג'ויס.שירלי שרון–זיסר היא פסיכואנליטיקאית, חברה באסכולה הלאקאניינית החדשה ובארגון העולמי של הפסיכואנליזה (NLS) היא פרופסור לספרות אנגלית (AMP) באוניברסיטת תל אביב. ספרה The Risks of Simile in Renaissance Rhetoric ראה אור בשנת 2001.אפרת ביברמן היא פרופסור לפילוסופיה של האמנות בפקולטה לאמנויות המדרשה במכללה האקדמית בית ברל. ספרה 'סיפורי בדים: נראטיב ומבט בציור' ראה אור בשנת 2009. מאת אפרת ביברמן ושירלי שרון־זיסר בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, הספר הוצא לאור בסיוע המכללה האקדמית בית ברל ובסיוע הקרן הלאומית למדע. עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 202 עמודים.