העת הזאת ; חזרה ; ההבדל בין גאון לשליח

בקובץ שלפניכם מוגשים, בפעם הראשונה בעברית, כמה מן הפנינים המבריקות ביותר של הגותו-ספרותו בתרגום מדנית שנעשה על ידי המשוררת מרים איתן, אשר קיבלה בשעתו את פרס שאול טשרניחובסקי לתרגומי מופת עבור תרגום יצירתו האחרת של קירקגור או-או.בחיבורו המופתי העת הזאת, המופיע בקובץ זה (ואשר השפיע על מרטין היידגר ועל מרדכי בובר), ביקש קירקגור להעניק "תיקון אקזיסטנציאלי" לבני-זמנו. אך  מה בדיוק רצה קירקגור ל"תקן"? שני כוחות עצומים של זמנו איבדו את סמכותם: במישור הדתי, התנוונה האמונה הנוצרית והפכה למערכת דלוחה ונוחה של האתיקה הבורגנית הרדודה; ובמישור האינטלקטואלי, השיטה ההגלית, שהפכה להפשטה ריקה, איבדה את כוחה המניע. התבונה זכתה להאדרה מגלומנית אך איבדה את נושאה. אמת ומוסר הפכו למלל בעלמא. המלה והמחווה באו במקום החיים. וכך אמנם פותח המשפט הראשון של המסה הזאת:העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות.לעומת הנטייה ל"רפלקסיביות יתר", קירקגור מנסה לעורר אותנו מתרדמתנו הקיומית על-ידי הערת תשוקותינו, המביאות למעשים מכריעים.היבט אחר של העת הזאת שיש "לתקנו", קשור ל"תהליכי היישור", שהם פועל יוצא של טבעה המופשט "חסר-התשוקה" של הרפלקסיה. תהליכי היישור או ההשוויה, הם בבחינת סימפטום של התגברות ההפשטה על האינדיבידואליות, של העדפת ה"ועדה" על-פני המעורבות האישית. היחיד המודרני "אבוד" בתוך ההמון ו"הולך לאיבוד" בלא ההמון. אלמוניות האדם, חינוכו הבלתי-אישי בחברה התעשייתית ו"כוחה המופשט" של המדינה, הופכים אותו ל"רוח תעתועים" ב"ציבור" שהפך ל"אין מפלצתי". הכוח הזה הורס את ייחוד הפרט, מחצין את "פנימיותו" ומשכיח ממנו את העצמי האותנטי. העת הרדודה והנבוכה הזאת, הנשענת על הסטטיסטיקה, הופכת את כולם לסטטיסטים ואת דעת-הקהל לקנה-מידה יחיד של האמת.אחת מפנינים אחרות של קירקגור, המופיעה בקובץ שלפנינו, היא יצירתו החשובה האחרת: חזרה. גם קורא שאינו יודע דבר על קירקגור ועל חייו ייהנה הנאה מרובה מן הפיוט והשירה של חיבור זה, מחוש ההומור ומרמתו הספרותית הגבוהה. רבים מפרשני קירקגור תמימי דעים כי זהו חיבור שובה עין ביותר מנקודת ראות ספרותית, שבו מגיע קירקגור לכדי כתיבה של משהו הדומה מאוד לנובלה.