הריאליזם בציור

חוקר האמנות ארנסט גומבריך שאל מדוע במהלך ההיסטוריה היו צריכים להיווצר ריבוי של סגנונות באמנות ולא סגנון אחד. התשובה לכך הינה שסגנון אמנותי איננו נוצר בחלל ריק, אלא הוא תוצר של השפעות סביבתיות: תרבותיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות וכו'. באשר לסגנון הריאליסטי בציור, אנו עדים למינוחים מרובים אודות סגנון זה: ריאליזם היפר־ריאליסטי, ריאליזם צילומי, ריאליזם נטורליסטי, ריאליזם קונטמפלטיבי, ריאליזם סוציאליסטי, ריאליזם פלקטי וכו'. ריבוי המינוחים אודות הריאליזם מלמד אותנו שאין ריאליזם מסוג אחד, והשאלה הינה מהו הריאליזם בציור? מטרתו של הריאליזם המימטי (מימזיס מלשון חיקוי) הינה לייצג את המציאות בשפת הציור במקסימום של דומות. לכאורה הוא בא להתחרות עם הצילום. הפלא ופלא, כאשר אנו מציגים דיוקן מצולם ואת אותו הדיוקן מצויר באופן ריאליסטי, רוב הצופים בדיוקן טוענים שהציור דומה יותר למציאות מאשר הצילום. זה נשמע פרדוקסלי, שהרי הצילום מייצג את המציאות במקסימום של דיוק, ואילו הציור מייצג אילוזיה חלקית את המציאות. התשובה לכך כנראה הינה שהצופה משלים את החסר בראותו את הציור, וחווה אמפתיה של דומות גבוהה יותר מן הצילום הקר, המנוכר והפלקטי. בספרי הריאליזם כהיפותזה בפילוסופיה ובציור, אני מציג ארבעה ארכיטיפים של ציור ריאליסטי בהקבלה למקורות הראייה שיש באמתחתנו: העין הצופה בתופעות המציאות, המוח המפרש ומארגן את תופעות המציאות, היד המציירת את המציאות באופן התהוותי והאינטגרציה ביניהם. בהקבלה לכך, אני מציג ארבעה ארכיטיפים ריאליסטיים: ריאליזם אימפרסיוניסטי (העין), ריאליזם סטרוקטורלי (המוח), ריאליזם אקספרסיבי (היד) וריאליזם מדעי אשר מטרתו לייצג את המציאות ברזולוציה מקסימלית של איזון אסתטי. טענתי הינה שיתר סגנונות הריאליזם במהלך תולדות האמנות הם תרכובות היברידיות של ארבעת הארכיטיפים הללו. בספר זה מוצג מונח חדש השאול משדה הפיזיקה ומכונה בפי "עקרון אי־הוודאות האופטי" הגורס שהעין לא יכולה לתפוס את הפיקסל של נקודת הצבע, איננה יכולה לתפוס את הצורה וגם לא את הארגון הקומפוזיציוני. נקודת הפיקסל מרצדת לעבר הצבע המשלים לה, הצורה מרצדת בין עמימות למובחנות, והקומפוזיציה מרצדת בין הגיאומטרי לריתמי. לכן, המסקנה לי הינה שהריאליזם הוא רק היפותזה, אחת מיני רבות, בלכידת המציאות ובניסיון לייצג אותה בשפת הציור. אסיים בדבריו של (לשעבר מנהל בצלאל ומנהל המדרשה לציור) שכתב אודות הציור הריאליסטי: "המשאלה לשמר במוחש את הרגע החולף, את גלי הריגוש הנעלמים, את הפיסות הקטנות של הריאליטה המשתנה והנמוגה, הביאה אותי ליצירה הריאליסטית, אשר מתעדת ומשמרת את כחותם, את הגוף האובד ואת השעה העוברת. כמו תווי הפנים המוטבעים במטפחתה של ורוניקה, כמו חמוקי הגוף המצטיירים בתכריכיו, כמו תשובה לנחרצותו של הזמן".