תשוקת המחר

מציג את הטענה שהאדם מטבעו הוא יצור פרואקטיבי, המתכנן את עתידו בטרם כל עשייה. ללא תכנון המחר, לא ניתן לממש את העשייה ביומיום. כלומר, תכנון המחר הוא תנאי הכרחי לקיום ההווה. אם אין מחר, אין היום. בני אדם נבדלים ביניהם מבחינה פסיכולוגית בזיקה לזמן - יש מי ששקועים בנוסטלגיה, ואחרים חיים את ההווה הקונקרטי או משועבדים למחר תוך שכחת ההווה. בספר זה אני טוען שיש להעצים את תכנון המחר על מנת לעורר את ההתלהבות מהעשייה הפרואקטיבית, ובמקביל נחוץ תכנון מקדים כמסלול ניווט בטרם כל עשייה. בני אדם מטבעם עוסקים בתחזיות - לטווח הקצר, לטווח הבינוני ולטווח הארוך. אף שנאמר שמאז חרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, טבע האדם לא מאפשר לנו לפעול ללא תחזית בטרם הביצוע. כאשר אדם מכוון את אצבעו ואומר, "הנה כוס", הוא למעשה עוסק בתחזית, שכן מאחורי המושג "כוס" טמונות משמעויות שונות, שהן תמיד בגדר השערה. כך גם לגבי תחזיות מורכבות הרבה יותר ובעלות טווח ארוך הרבה יותר. אומרים "סוף מעשה במחשבה תחילה". רעיון זה הוא הבסיס התיאורטי לספר . המסקנה הפסיכולוגית באשר למושג הזמן הפוכה מהמקובל בפיזיקה הקלאסית, שם העבר משפיע על ההווה. על פי ספר זה, ציר הזמן מתממש בכיוון ההפוך - מהעתיד אל ההווה. רק כאשר העתיד מתקיים באופן וירטואלי במערך המנטלי של האדם, מתאפשר לו לחיות את ההווה. אין ספק, זיכרון העבר הוא תנאי לזהותו של האדם. אינני שולל את קיומם של העבר ושל ההווה, אך אני שם את כובד המשקל על כך שהמודעות העצמית של האדם היא תמיד התכוונותית לעבר המחר וכך מאפשרת את מימושו של ההווה. תשוקת המחר משמעה לחיות עם תקווה; קיומו של העתיד בדמיון הווירטואלי הוא סוג של תקווה.