מכתבים 1939-1942

כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה. עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נקלט בכפר ויתקין, שם למד חקלאות ועברית, ובסיום ההכשרה עבר לקיבוץ גניגר.סיפור ילדותו, העליה לישראל והקשר עם הוריו שנשארו באוסטריה, חושפים בפנינו רבדים שונים של התקופה:הרובד האישי – מכתבים אישיים בין נער צעיר לבדו בארץ ישראל של סוף שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין הוריו שנמצאים ביבשת אחרת. הדאגה לדברים הקטנים, הרצון של שני הצדדים לא להדאיג ולהתעניין בשלומו של האחר: "ראשית, אל תשתה מים רגילים – רק תה! שנית, לא לאכול הרבה מלונים!.. אל תתקרב לחוטי חשמל! אני די מודאגת מהדברים האלה ואני רוצה להאמין שאתה יודע איך להתנהג. אתה עדיין צעיר".הרובד הלאומי הישראלי – במכתביו המעטים של משה שלא שלח או אלה שחזרו אליו, ניתן לקרוא על הלך הרוח בישוב העברי: "תפוחי זהב אוכלים כמה שרוצים! לפני הצהריים עובדים - אחר הצהריים לומדים... בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת... את כולנו קראו לעליה לתורה ואותי קראו לקשירת ספר התורה".הרובד ההיסטורי – הקריאה מאפשרת הצצה להיסטוריה, בראי התקופה, מתוך נקודת מבטם של ההורים. עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השניה והשואה: "אנחנו מטיילים הרבה אבל לנו אין איפה לשבת (ליהודים אסור)... כל הדיירים היהודים קיבלו צו יציאה מהדירות... לא נותנים לנו מנוח".המכתבים מהוריו של משה פסקו מלהגיע בתחילת שנת 1942. הוריו נשלחו מוינה בינואר 1942, ונספו, לא ידוע היכן.את המכתבים שמר משה לאורך השנים, תרגם, קטלג, הדפיס, כרך בעצמו מספר עותקים וחילק למשפחתו הקרובה. למשה ועדינה ארבעה בנים, שנים עשר נכדות ונכדים, ונכון לשנת 2023, עשרים ושבעה נינים ונינות. ספר זה הופק ע"י המשפחה לזכרם של משה ועדינה שניצר ז"ל, כעדות לדורות הבאים, באהבה גדולה ובגעגוע.