כפתורים במרק : סיפורו של ניצול מבוכנוולד

הוא סיפורו של נער, , ששרד מן השואה. זוהי, ללא ספק, אחת העדויות המרתקות ביותר מאותה תקופה אפלה, בזכות יכולתו של המחבר לתאר את הקורות אותו ולעמוד על תחושותיו אז, במחנות. קשיי קיום קדמו לגירושם של יהודי הונגריה, אבל דבר לא יוכל להיות נורא ממחנות ההשמדה. משה היה בן 15 כשהגיע לאושויץ בירקנאו, ובכל זאת עבר בסלקציה - ושרד. הנאצים שישלחו את שוכני הצריף שלו למוות - והוא חמק מידם. הוא התגלגל לבוכנוולד, עבד עבודת פרך במחצבה - ונותר בחיים. בהצטרפו בדחף רגעי לקבוצה חדשה, הגיע למחנה עבודה במגדבורג, גרמניה, וגם שם הצליח לשרוד. 2800 אסירים היו עמו במגדבורג: 400 נותרו כשהנאצים פירקו את המחנה והחזירו את יושביו לבוכנוולד; רק 200 סיימו את המסע, וכשבא יום השחרור - נותרו מהם 40, ובהם המספר בן ה-17.עלה לישראל, הקים משפחה ובנה משק חקלאי במושב בני ציון. הוא לא שכח. לבקשת רעייתו ניקה, ואחר כך לבקשת בנו רונן ובתו ורדית, סיפר קטעים קטעים מהקורות אותו. לעתים כתב דבר מה לטקס יום הזכרון לשואה ולגבורה. ורק בחלוף 50 שנה מאז הימים הרחוקים במישקולץ עירו, שבהם התהלך רעב ברחובות, ניכר בפאותיו הארוכות של ילד חרדי - העלה את הסיפור כולו על הכתב. הוא סיפור קולח, ומחברו ניחן בעין בוחנת. הוא אינו פוסח על דבר, ועם זאת אינו מייגע את הקורא בפרטיה של אותה תקופה איומה, השואה. ניכרת במספר היכולת לראות את האנשים שבהם התחכך, וגם את עצמו, כפי שנראו באמת: ויותר מכל קורנת מכל עמוד הנחישות להוסיף ולחיות."זהו סיפור עדות אנושי מזעזע מתקופת השואה" - "זיו הצליח במקום שבו נכשלו רבות מן הביוגרפיות המעונות – הוא פשוט ניער לחלוטין את ממד הזמן מעל זיכרונו המדהים, ובלשון פשוטה ורהוטה מצא דרך בלתי אמצעית שבעזרתה צירף באחת את הקורא הישר אל שורת הצועדים, שוכני הדרגשים וערימות המתים." - זהו סיפרו הראשון של , והוא תורגם לאנגלית. בספרו השני "כאן לא היו טרומבונים" (1996), מביא משה את סיפור קליטתו בישראל, כניצול שואה.