כיצד עלו היהודים לרכבות

"הרשי נכנס לבית הוריו. על השולחן היו עדיין כוסות וצלחות, ועל הרצפה פזורות תמונות. באותו בוקר, באמצע הארוחה, הובלו הוריו, דודתו, אחותו, אחיו וגיסתו לרכבת משא שהמתינה בגן ציבורי לא הרחק משם. הם גורשו יחד עם כ-3,000 יהודים אחרים, לעבודות במזרח.  על פי הפקודה שקיבל, אסור היה לו לגעת בדבר. המשימה שלו הייתה להעביר את תכולת הבית למשאית, שתיקח את הדברים הרחק לגרמניה, לתועלת הנאצים. בלי שראו, התכופף הרשי ודחף לכיסו כמה תמונות. התמונות היחידות ששרדו ממשפחתו". ספר מרתק ומצמרר זה מתאר את קורותיה של משפחה אחת בת שבע נפשות, אשר התגוררה בעיר גרוסוורדיין (אורדיה או נויג'ווארוד) בחבל טרנסילבניה על גבול רומניה והונגריה. בחודש אדר תש"ד, מרץ 44', נכנסו הנאצים להונגריה. בעוד הם ניגפים בפני צבאות בעלות הברית בכל החזיתות, החלו לרכז את היהודים בבודפשט וערי השדה בגטאות, על מנת לשלחם לאושוויץ. בתוך ערי השדה התעוררו ויכוחים קשים בין היהודים לבין עצמם, אם לעלות על הרכבות או לברוח. בתוך כשלושה חודשים עלתה בעשן משרפות אושוויץ רוב-רובה של יהדות הונגריה. כחצי מיליון איש. קורותיה של הקהילה בכלל ושל המשפחה בפרט נפרשים בפני הקורא תוך התייחסות למרכיבים אנושיים שונים בה: יומנו של ראש היודנראט, יומנה של נערה בת שלוש עשרה, עדויות של הרשי ואחותו, והתלבטויות של אישים מרכזיים בקהילה. פסיפס העדויות, יחד עם מערך ההתרחשויות, זורק אור נוסף על החושך הנורא של הימים ההם, שואת יהודי הונגריה. הרב יעקב שפירא, איש חינוך בעל תואר שני בהיסטוריה יהודית, כתב את הספר מתוך תודעת שליחות לספר לדורות הבאים את אשר התרחש בהונגריה. הרשי, הלוא הוא צבי, אביו, שתק שנים ארוכות לאחר השואה. רק בערוב ימיו פתח את פיו וסיפר, וסיפורו מרעיד את ליבו של כל קורא.