ניצוצות החיים

בסוף ינואר של שנת 2014 קיבלתי כתב יד של סיפור ואליו נלוו המלים הבאות בעברית משובשת במקצת: "איני סופר למרות שכתבתי 2 ספרים בפולנית שיצאו בפולין, אחד עם סיפורים קצרים. הפעם כתבתי סיפור קצר בעברית, שאני שולח לך. יתכן שתמצא בו עניין ותחליט לפרסם".הסיפור נראה במבט ראשון כעוד אחד מאותם זיכרונות שואה בנאליים שיש רבים כמותם. עד לאותו רגע בו, שהוא מתפצל מכל סיפורי השואה המוכרים, ומתבררת החתרנות שלו: זהו סיפור על משפחה יהודית פולנית, שתקופת השואה היתה פשוט תקופת הזוהר שלה ותור הזהב הזה בא לקצו הטרגי עם עליית המשפחה לארץ. והדבר הזה מסופר בשוויון נפש וביובש לא רגשי, ומעמיד אותנו מול מציאות מטרידה מאוד, שכן זהו סיפור החורג באופן מסוכן כמעט מהנרטיב השואתי־הישראלי המקובל.צמרמורת עברה בי למחשבה שסיפור מקורי כזה היה יכול שלא להתפרסם, ושכותבו בן השמונים ושבע היה הולך לעולמו בלי שאיש כאן יידע שהיה אדם כזה, שכתב דברים כאלה.לשמחתנו, מרצל גולדמן חי וקיים וממשיך לספר בתעוזה השקטה והתמימה למראה שלו את סיפורה הבלתי אופייני של משפחתו, שניצלה בשואה בזכות תושייתו הגאונית של האב, שהצליח להעמיד פנים של פולני לא הודי במשך כל זמן המלחמה העולמית השנייה ולהגיע למשרת ניהול רמה בתעשיית הנעליים הגרמנית בפולין הכבושה. כל סיפור פוגע בעצב רגיש אחר. פעם זה סיפור מנחם על רגע של אנושיות לא צפויה לגמרי בלב התופת הנאצית. ופעם זה סיפור על נס – או מקריות מבורכת – שהצילה שוב את חיי המשפחה. ופעם זה סיפור מהפך קרביים על אכזריות סדיסטית ומפלצתיות גרמנית ועל נס שלא קרה. ואט אט נעים הסיפוריםכרונולוגית אל הארץ, ואל החיים כאן. כמו אוטוביוגרפיה מקוטעת נרקמת לה אט אט לנגד עינינו. וזו אוטוביוגרפיה לא של ניצול שואה: נדמה שמרצל גולדמן יכפור בתואר המפוקפק הזה. זו אוטוביוגרפיה של אדם שזכה לחיות, וסיפוריו הם מנחת התודה לכוח העליון שנתן לו את הזכות לחיות כדי לספר.בני ציפר