נר במחשכים

כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא.  נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו.כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר.