התרמיל ששרד : זכרונות מתקופת השואה בבז'ז'ני

זהו סיפורו של ליפא וגשל (ד”ר אליעזר שקלאי), רופא משפחה מחדרה ושל בני משפחתו ששרדו את תופת השואה ד”ר וגשל נולד בשנת 1903 בבז’ז’ני, עיירה בגליציה המזרחית שהייתה באותה עת חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית. אביו היה תלמיד חכם, אימו אישה פיקחית ומהירת מחשבה שפירנסה את המשפחה מניהול חנות תבלינים. ליפא התחיל לימודיו ב”חדר”, ובעצת אימו סיים תיכון פולני. בנעוריו נתפס לרעיון הציוני והיה חניך בתנועת השומר הצעיר. הוא הצטרף להכשרה, אך עבודת האדמה לא קסמה לו ולכן פנה ללימודי רפואה. את השכלתו הרפואית רכש בפרג ‒ צ’כיה והשתלם באוניברסיטאות של וינה ושל ווַרשה. הוא חזר לעיר הולדתו, שם נשא לאישה את פפקה שאיתה למד בפראג ושם נולד בנם מתי. ד”ר וגשל עבד בבית החולים העירוני ששירת גם את הסביבה הכפרית החקלאית, ופיתח פרקטיקה פרטית משגשגת. הוא היה מעורה בחיי הקהילה היהודית וקשר קשרים הדוקים עם חבריו למקצוע ‒ יהודים, פולנים ואוקראינים. עולם שלֵיו לכאורה זה התהפך עליו פעמיים: עם פרוץ מלחמת העולם ב־1939, ימי שליטת הסובייטים על האזור וב־1941 עם תחילת הכיבוש הנאצי. זיכרונותיו מקיפים תקופה זו ועד עלייתו ארצה בשנת 1947. ברגישות אנושית פורשׂ ד”ר וגשל לפני הקורא יריעה רחבה של ה”חומרים” שמרכיבים הישרדות בשואה: תושייה, אומץ, קשרים, נס גדול ונס קטן, עליית גג של רפת, בונקר מתחת לשלג בחצר כפרית, שדה שיבולים כמסתור, שותפים תומכים, וגם… כסף. זיכרונותיו נכתבו לאורך השנים, ועם צאתו לגימלאות הקדיש חלק ניכר מזמנו להשלמת משימה זו. לאחר שנים הביא לדפוס בנו מתי שקלאי את עדותו, שלא רק חושפת את קורות הקהילה בתקופת השלטון הנאצי ואת קורות המשפחה, אלא גם מציירת ביד אמן תמונות בלתי נשכחות של חיים בצל המוות. -- מאתר ההוצאה.