סיפור מותי

"מחר בשלוש, על כר דשא בחוף התכלת, יש לי פגישה עם פֵּגָסוּס. לפגסוס — זה שמו של המטוס שלי — גוף אדמוני וכנפיים לבנות. הגם שעוצמתו שמונים כוח סוס, גזרתו חטובה כשל סנונית. הוא משתכר מדלק ונוסק לשמיים כאחיו הקדמון, אך בלילה, אם ירצה בכך, הוא מסוגל לגלוש באוויר כרוח רפאים. [...]אחרי ככלות הכול, אנחנו לא יוצאים לצוד כִימֵרוֹת, אלא לשאת מסר של חירות לעם עבדים מעבר לים. אם להניח ללשון הדימויים שהיה עליי לנקוט כדי לשמור על ערפול באשר למקורו של המטוס, ליעדו האמיתי ולמשימתי — אנחנו טסים לרומא כדי להפיץ בשמיה את מילות החירות הללו, מילים שכבר שבע שנים הן נחשבות לפשע. ואכן, בצדק, שכן אילו היו מתירים את השמעתן, את השימוש בהן, הן היו מסוגלות לזעזע, למוטט את הרודנות הפשיסטית בתוך שעות ספורות."במילים פשוטות אלה נפתח סיפורו המופלא של (1931-1901), משורר, מתרגם קלאסי, לוחם אנטי־פשיסט וטייס נועז.הסופר הצרפתי חתן פרס נובל כתב: "קורבנו של לאורו דה בוסיס לא הועלה רק למען איטליה אלא למען העולם כולו, כלומר למעננו, למענכם, צעיריה של אירופה ואמריקה. אתם שאיבדתם את דרככם ומחפשים אותה באפלה, מראה לכם אותה. במותו הוא גאל אתכם מוותרנותכם ומריפיון ידיכם".מיותר לציין עד כמה אקטואלי כיום המאבק נגד הדיקטטורה והפשיזם גם בישראל.