מותו של שאפתן

Z מרקאס הוא — במונחים של ימינו — עיתונאי פוליטי שמנסה לשנות את פני הפוליטיקה בתקופתו, או אם תרצו, לעשות "פוליטיקה אחרת", נקייה וחפה מאינטרסים אישיים ואנוכיים. כדי להצליח במשימה הזאת שהטיל עליו צו מצפונו, מרקאס חובר לאישיות פוליטית בכירה בתור מעין "לוֹבּיסט" פרלמנטרי. בתחכום רב הוא חודר למענו לשורות האופוזיציה כסוכן השפעה סמוי, כדי לנטרל ביקורת ואף לקצור דברי שבח לשר שלו אפילו משורות המתנגדים — אבל השר בוגד בו ברגע שהשיג את מטרתו: הוא אינו ממלא את הבטחותיו ומשליך אותו לכלבים. מרקאס גורם אמנם לנפילתו הפוליטית של הפוליטיקאי השפל הזה, אך הוא עצמו מידרדר לתהום, שורד בקושי וחי כעני מרוד בעליית גג של בית מלון כשכנם של שני סטודנטים שעִמם הוא מתיידד ושאותם הוא מבקש להציל מעתיד־ללא־עתיד. ]...[ אך גם בעִתות המצוקה הקשה ביותר, מרקאס, המפציר בידידיו הצעירים להגר מצרפת, הוא עצמו אינו בוגד בעקרונותיו. אותו פוליטיקאי בוגדני מנסה — ללא בושה — לגייסו שוב, ומבטיח לו הר של הבטחות, כולל הסדרת בחירתו כחבר הפרלמנט. אבל מרקאס מסרב. בעיקשות ובקשיחות טהורה הוא שומר על ניקיון מצפונו — ומחוסל סופית. אבל מדוע? תשובתו של בלזק ברורה וחדה: מרקאס היה עֵד לחיבור החולני והמעוות ולקשר הציני וההרסני בין הון לשלטון, בין עיתונות לשלטון, בין בעלי אינטרסים פיננסיים שחוברים יחדיו למטרה אחת: שוד הקופה הציבורית והשגת כוח ועוצמה כלכליים. מרקאס מתריע נגד התופעות הללו, מזהיר בכל כוחו מפני המשמעויות החברתיות והלאומיות שתהיינה להרס תקוותיו של הדור הצעיר, של אותם צעירים מוכשרים אך מחוסרי אמצעים שעתידם נחסם. אבל איש אינו שועה לאזהרותיו, והוא משלם את המחיר. [...]