אישה מטורפת : שירים

גליה אבן-חן מסווגת ליריקה עם הומור כמו שעשו בשירה העברית רק מעטים שקדמו לה, דוד אבידן וחנוך לוין. כחוקרת בלתי נלאית של יחסי גברים ונשים, היא כותבת שירה נשית מסוג אחר: תקיפה אך מעודנת, פורעת מוסכמות אך בו בזמן גם מלגלגת על עצמה, צנועה, חכמה, חשופה ונוגעת. [חיים נגיד, בגב הספר]"בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. רבים מהשירים מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם."אָמְרוּ שֶׁהַמַּצָּב אָקוּטִי/ וְהִיא תָלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה/ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הַבֻּבָּה רוּתִי/ אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי"). מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה  – "אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר."תמר משמר, "השפה שאנו מדברות", , 7 בינואר 2011