כמעט בית

הספר מבטא את השתוקקות המשוררת לבית בטוח על כל משמעויותיו ברובד האישי וברובד החברתי־הלאומי־המדיני.הבית, על כל משמעויותיו הליריות והקולקטיביות־הלאומיות, הוא לייט מוטיב גם בספריה הקודמים של (ובפרט 2003 ו 2009, מהדורה 2 2011) והוא רווח בכל שירי הספר החדש הכולל שירים גם מאז השבת השחורה.: שערי בית, שערי בתים חרוכים, חבלי אישה, חבלי ארץ, שערי שמיים, שערי שיר ואפילוג.: "מאורעות לאומיים, אסונות ושברונים שפקדו לאחרונה את העולם והמדינה נמהלים עם חוויותיה האינטימיים ביותר והופכים בנפשה של המשוררת, רחלי אברהם־איתן, למקשה אחת. את כל אלה היא מכילה בתוכה ונותנת להם מבע שירי אישי מרגש. שירה שבה התנסויותיה היומיומיות של המשוררת מתערבבות עם מחשבות מטאפיזיות והופכות למכלול אחד.""...עיינתי בספרייך ('כמעט בית' ו'דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה') ומצאתי בין שורותיהם חיבור עדין ואינטיליגנטי בין האישי ללאומי, בין הפרטי לכללי - חיבור אשר מאתגר אותנו, יותר מתמיד, גם בחודשיים האחרונים. אשרייך שהתברכת בכשרון המאפשר לך לבטא בצורה רהוטה וייחודית את אשר משקף בוודאי תחושותיהם של רבות ורבים. מאחל לך עוד שנים רבות של וטובות של יצירה ועשייה". "...יש בשירים גם שילוב של ההיסטוריה היהודית רבת "בתים חרוכים" (67) עם זכר השואה: "אותו סרט על הצג / רק הצורר החלף." (66). מצאתי בשיריך שורות רבות, יפות, תמציתיות ומביעות מערכות ניגודים של עולם ומלואו, בצליליות מרשימה. כגון: ""שׂרועה על סף הסוף" (35); "השירה – חִסון למוטציות-הבדידות" (43); "גבעות-הלב המפֻיָּחות" (97). אלה שלוש דוגמאות מתוך רבות יותר, בשבח הביטוי התמציתי חובק־העולם שבשורות שיריך. רחלי, ספר עצוב, שעקבות הזמן ניכרים בו היטב ובה בעת חדור תקווה ואופטימיות, הוא חוליה חשובה ומגוונת  במכלול יצירתך: מחקר, ספרות ילדים ובעיקר שירה. אני מאחלת לך המשך יצירה פורייה כמשוררת, כחוקרת, כעורכת, כמו"לית! ועיני אוהביך רואות ושמחות."