נצח יחסי : שירים

מצבים יומיומיים בנליים יותר ופחות. יש מי שהיה מעלה אותם לדרגה הירואית מלאת פאתוס. לא כאן. כאן הבנליות דווקא מוקצנת, עד כדי כך מוקצנת שהיא כבר מצחיקה ומוזרה ומאיימת אפילו ומעוררת מחשבה. ככה זה שלוקחים את הבנליות ומעבירים אותה דרך פריזמה של טירוף, של התמודדות עם טירוף, עם בעל, עם ילדים מתבגרים, עם תסכולים, עם הזמן שלא יחזור, מעמתים אמירות בנליות עם פתגמים שגורים, עם אלים מהמיתולוגיה היוונית. משחקים עם המילים. מעמידים הכול על הראש ואז הכול גם יותר פשוט וגם יותר חכם ויותר מחכים. כי אפשר לחיות ואפשר לחשוב למה אנחנו חיים. אולי מישהו אחר חי את החיים שלנו (בשיר 'דקרט', שמרפרר ל'בורחס ואני' של חורחה לואיס בורחס). האם צריכה להיות לנו תכלית כדי שנחיה ('לא שימושית'), אולי הכול בעצם מאוד פשוט ('שיר פשוט') ולא צריך לחפש מעל ומעבר. ובכל זאת, יש זיכרונות שצצים ומקבלים משמעות אחרת ('גיל ההתבגרות', למשל) ויש תהיות על מה שהיה יכול להיות ולא יהיה. בעצם, כל שאנו מנסים ולא תמיד מצליחים, זה לתקשר עם עצמנו ('שיעור מחול', 'כאן', לדוגמה). יש הרבה דרכים לתקשר עם עצמנו. סכיזופרניה זה מקרה פרטי, אבל בעצם, אמר סארטר, כולם מנוכרים מעצמם. הסכיזופרן כבר יודע שהוא כזה. יש מה ללמוד ממנו. [רקפת א. ידידיה]בספר 81 שירים המקובצים ב-11 שערים