נשל

נֶשל מגולל סיפור על אהבה ושברה, שניתן לקוראו גם כמשל על מצב האדם. מה שמתחיל כאידיליה של זוגיות מתגלה כרשת של רמייה, אך חשיפת האמת מובילה לא רק לפרידה ואובדן אלא בסופו של דבר גם להתבוננות ותובנה. נשל הוא נשירה של משהו שאין בו צורך — עור מת או פגֵי פרי — אך ספרה של אורלי שמואלי משיל מהנפש את פצעיה — כאב אחר כאב, אובדן אחר אובדן: הבן שלא הניחה לעצמה ללדת, התלמיד שנהרג במלחמה, הילד שנשרף בח'אלבּ, האהוב שבגד. לפני שאתה לִפְנֵי שָׁאַתָּה מַמְשִׁיךְ לְאִיתָקָה שֶׁלְּךָ, קַח אֶת מַגָּע יָדִי בְּעָרְפְּךָ, קַח אֶת מַבָּטִי שֶׁנָּח עָלֶיךָ כְּשֶׁהֵבֵאתָ לִי מִשַּׁעַר שְׁכֶם כּעַַךְ שֻׁמְשֹׁם חַם וְרֵיחָנִי. אַל תַּשְׁאִיר כָּאן דָּבָר. נֶשל הוא ספר ביכוריה של שמואלי, אך לכל אורכו קולה השירי מובחן וצלול, מרובד זכרי לשון ומשמעים, ובו בזמן משוחח את שיחת נפשה במישרין ובפשטות. תנופתו השירית והדרך שבּה השירים מתכתבים זה עם זה יוצרים מסכת מרשימה. "שֶׁל מִי הַיֶּלֶד הַזֶּה / שֶׁהָאָבָק אָבִיו וְאִמּוֹ, / שֶׁפָּנָיו שְׂרוּפוֹת,/ שׁוֹאֶלֶת הַהִיסְטוֹרְיָה", שואלת שמואלי מתוך מראות ההרֵגה של חאלבּ, כשבאוזנינו עדיין מתהדהדת תשובתו של ילדה האחר, הבלתי־נולד: " אֲנִי מֵתֵךְ שֶׁלֹּא מֵת". באופן זה האובדים והמתים קיימים בשיריה בקיום מועצם, שבו כל אובדן משתקף באחר. עם זאת, מבעד לכל שערי הייסורים של הספר, שירתה היא דיבור נושא מרְפא — לה עצמה ובו בזמן גם לקוראיה: בנֶשל אנו עוברים עם שמואלי את כל תחנות האובדן — פגיעה, כעס, געגוע ואֵבֶל, ולבסוף ההשלמה, ואִתה אופק חדש. אין זו רק השלת הישָן מהנפש הכואבת אותו, אלא גם גילוי מחודש של כוחותיה בחיים שבאו תחתיו.