נופלת אל השמים

*כל שעוניי אינםהִפְקַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בַּחֲדָרִיםלֹא שַׁבְתִּי לָקַחַתהֵטַחְתִּי מְחוֹגִים בַּקִּירוֹתעַד שֶׁנִּסְדְּקוּאֲנִי אוֹסֶפֶת שְׁבָרִיםלָעֵת הַחֲדָשָׁה בלב ספרה השני של שולמית אורבך חוויות אימהוּת, בין רעד ובין וודאות. אורבך כותבת אל ילדיה בכנות ומתוך קירבה, בתיאור כפול, של המבט האימהי ושל המבט שנאחז באם. אורבך פורטת את רגעי היומיום המשפחתיים להתנפצויות ולשברים, לכשלים ולנצחונות. לצד אלה, שירי תפילה בין שמים לארץ, בין אפשר לבלתי מושג, ושירי מסעות קטנים ומלאי התפעלות, בכביש שש ובקיסריה, בים המלח ובירושלים. אורבך כמו מגלה את החוויה הלירית תוך כדי כתיבתה, לא נלחמת בשתיקות אלא מתוודעת לאפשרות קיומן בלשון. פעולת הכתיבה מבקשת להתנגד למובן מאליו, ומוצגת כחלק ממערך של אמונה בהתחלות חדשות.נוית בראל, ילידת 1987. מתגוררת בקרית יערים. עיתונאית, סופרת, משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. מייסדת ועורכת כתב העת "יחידה" לשירת נשים חרדיות. בשנת 2021 ראה אור ספר שיריה הראשון, "שברי אור".צילום: יוסי זליגר