באושר הזה רצית שאגע

אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַבַּיִת הוּא הַמְצָאָה לִילָדִיםכְּכָל שֶׁנִּסִּינוּ לְהַכִּירוֹ הוּא לָעַג לָנוּ בְּזָרוּתוֹ.תָּמִיד אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לַחְזֹר אֵלָיו,נֶאֱחָזִים בַּזִּכְרוֹנוֹת, בַּדִּמְיוֹנוֹת וּבַסְּפָרִיםבַּמִּלִּים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ בַּגַּנִּים, בְּבָתֵּי הַסֵּפֶרבָּאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת,צְלִילִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּתכְּמוֹ קְרָשִׁים עֲזוּבִים לְיַד מְדוּרָה.אֲנִי מוֹסֵר לָךְ אוֹתָם, בְּתִקְוָה שֶׁתַּצְלִיחִילִבְנוֹת מֵהֶם בַּיִת.בכנות בלתי רגילה, חושף רגעים שהיו נטולי מילים בשל פערי דורות, תרבות או שפה, וחוזר אל הילדות ואל הקסם שבה. כמשקל נגד לאלימות הבירוקרטית והלאומית, הוא מכתיר קשרי חברות, משפחה ואהבה; מסורות שעוברות במחוות כמו הגשת כף היד לנשיקה.שמואלוף מתמרן בין עולמות סמנטיים רבים, מתוך מודעות לכך שתמיד יישאר רובד חוויתי בלתי ניתן לתמלול. מאבקו "" ולהעניק חיים לשפה, נדמה כמעט אבוד מראש. בדומה לכך, הצלקת שנותרת על ידו של הדובר בשיריו נדמית לגזרת גורל, מעין אות קין המקעקע את מעמדו בתור חסר מולדת. אך אותו הסימן שהעיד על הגלות מבית מתרחב לממדיו של בית בדמותה של השפה עצמה. בית שחוצה גבולות של מרחב וזמן, במסע לא נגמר לעבר תחושת שייכות וקרבה לאחר."", הוא מעיד על עצמו, ורבים משירי הספר אכן חוזרים אל העבר. אולם חזרה זו אין משמעה העדר אקטואליות. ההפך הוא הנכון — באמצעות החזרה אחורה, השירים מעניקים הקשר חדש להווה ועוקרים אותו מתחומו של המובן מאליו.