עברית מחוץ לאיבריה המתוקים

מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹתמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית.וְהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹרהָיְתָה לְהִפָּרֵד מִכָּל הָאוֹתִיּוֹתשֶׁהֵבֵאתְ אֶל פִּי בַּתְּפִלָּה,שֶׁתְּסַיֵּם אֶת סִפּוּר הֵעָלְמוּתִיכִּי אֵין טַעַם לְדַבֵּר עִבְרִיתלְלֹא אֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ תַּכְלִית בְּעַנְנֵי הַקֶּרַח,מֵעֵבֶר לְמַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים "שַמְס"מחְכַּהָ אִמִּי,מְכִינָה אוֹתִי לַהֲפֹךְ לְכִשָּׁלוֹן,אָרוּס עִם אֲרוּסָתוֹ,גּוֹלֶה עִם גָּלוּתוֹ.לאחר חמישה ספרי שירה וקרוב לעשור במהלכו ניצב שמואלוף במרכז הצומת הסואן שבין זהות, פואטיקה ופוליטיקה, יוצא אל האור ספר זה — . נראה כי היציאה מהמקום ומהגוף המסומנים ביותר (כיהודי וכמזרחי בישראל), היא גם החזרה הגדולה של שמואלוף 'פנימה', אל תוך שירת הזהות — "מֵעוֹלָם לֹא הִפְסַקְתִּי לִהְיוֹת בַּהֲגִירָה / אֶל הַלֵּב" (והרי את). שמואלוף כותב אך הפעם כמהגר בעצמו ולא כדור שלישי להגירה. משבר ההגירה בא לידי ביטוי בקובץ שירים זה בהיעדרה המוחלט של השפה העברית ולא בהדרה של היהודי־המזרחי מתוכה, והמהלך הפואטי ששמואלוף עושה על מנת להתמודד אל מול משבר זה, הוא גילוי מחדש של העברית; מציאת העברית שנמצאת 'בחוץ'. עברית המתרחקת ומתנתקת מקשר למקום או לחוויה 'שבתוך' גבולות החברה הישראלית הופכת להיות לשפה הפרטית, שלא נשמעת ולא מדוברת בעולמו החדש ("תֵּן לִי עוֹד רֶגַע בְּתוֹךְ הַבַּזְזְזְ בָּזַז" — מתוך המחזור: עברית מחוץ לעורקיה המתוקים). עם זאת, זו גם העברית החוזרת ומעמיקה במקורות ובתרבות מתוכן צמחה. "אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם, יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה" כותב שמואלוף, ונראה כי אכן מימש הבטחה זו בספרו החדש.(אלון בר, עורך הספר)